לקבל ולתת

הילד: “המורה, אבא לימד אותי שעדיף לתת מאשר לקבל!”
המורה: “יפה מאוד, במה אביך עובד?”
הילד: “מתאגרף…”

תודה על המתנה

קיבלתי מתנה רוחנית גדולה מעושר חומרי: ההחלמה שלי. אודה לאלוהים על החופש מהתמכרות פעילה.

למה רק להיום?

הרבה פעמים מדברים אצלנו על הענין של "כל יום ביומו" או "רק להיום" ויש לזה כמובן הרבה מעלות טובות לחיות בצורה כזאת שהיא הרבה יותר שפויה באופן כללי, וכמובן שכאשר מדברים על ההתמודדות עם התאווה אז יש לכך מעלות רבות נוספות. כולם יודעים שהרבה יותר קל להתמודד עם התאווה כאשר לא עוסקים בכל העתיד לעולם ועד אלא מתמקדים ביום אחד, בלי קשר לספירת ימים ולכל מיני שאלות תיאורטיות כמו מה יהיה כאשר אגיע לגיל פנסיה ויהיה לי הרבה זמן פנוי.

בנוסף לכך ישנו ב"רק להיום" ענין ששייך יותר לדרך חיים, כיון שאלוקים באמת לא נתן לנו את העבר ולא את העתיד אלא רק את ההווה, אז העיסוק בדברים שהיו או בדברים עתידיים לא ממש מסתדרים עם אמונה אמיתית באלוקים ובכך שהוא זה שדואג לי. אם "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים", אז כל מה שנותר הוא לעשות השתדלות, ואת זה ניתן לעשות רק היום - רק להיום.

אבל יש עוד ענין נוסף שקשור לכך שהתמכרות הפכה למכה עולמית ובפרט בחלקים המתקדמים יותר שלו. חלק מהסיבה לכך שהיום ישנם כל כך הרבה מכורים היא בגלל דרך החיים שדורשת הכל כאן ועכשיו ולא מלמדת אותנו דחיית סיפוקים בכלל. יש הכל ובשפע, ואנחנו מופגזים כל הזמן ביותר ויותר גירויים (לכל החושים) שמשפיעים עלינו להגביר את קצב החיים כדי להספיק יותר ויותר, אבל כמעט שאין דגש על מחשבה לגבי העתיד ולגבי מה שנכון לעשות.

לכן נכשלו רוב הקמפיינים שאמורים לשכנע בני נוער שלא להשתמש בסמים, כיון שהצעיר הממוצע לא מבין למה הוא צריך להימנע עכשיו בגלל סכנה שאולי תהיה לו בעתיד. הצעיר אומר משהו כמו "תעזבו אותי מההפחדות והאיומים ותנו לי ליהנות כאן ועכשיו". ומה יהיה בעתיד? זה לא ממש מעניין אותו.

אם אנחנו הולכים צעד נוסף עם דרך החשיבה הזאת, אנחנו יכולים לראות היכן היא משפיע עלינו כמכורים דתיים-חרדיים מול התאווה. עיקר ההסברה מדוע לא לאונן ולצפות בפורנו עוסקת בכך שבעולם הבא נקבל עונש ונלך לגיהנום, אבל זה לא מדבר אלינו, בטח לא כאשר אנחנו צעירים. אנחנו כעת נמצאים במצב לא נוח ואנחנו מחפשים משהו שישתיק את הקול הפנימי שמפריע לנו, ולכן אנחנו הולכים אל התאווה. לא מעניין אותנו מה שיקרה עוד שמונים שנה אחרי שנמות, כי אנחנו רגילים לעולם של כאן ועכשיו - וכעת התאווה היא אחלה פיתרון עבורנו.

לכן, בהחלמה אנחנו צריכים להשתמש בדיוק בשפה הזאת כדי שנוכל סוף סוף להתחיל לחיות נכון. לא אומרים לנו "תחלים כדי שבעתיד יהיה לך טוב", ואפילו לא אומרים לנו שבהכרח יהיה לנו טוב כאשר נחלים, אבל אם כאב לנו מספיק אז אנחנו לומדים להפסיק להשתמש בתאווה היום רק בגלל סיבה אחת, כיון שהיום זה לא עובד עבורנו ואנחנו לא רוצים ליפול.

לשם שינוי, דרך החיים הזאת עובדת. אני לא עוסק ביום המחר וגם לא מתמודד עם התאווה כדי שאצבור ימים נקיים או כדי שאקבל מכך איזה שכר או לא אקבל עונש. אני נקי היום בגלל היום. כל השאר - לא משנה.

השקר החביב עליי

כאדם מכור אני יכול גם לקבל תעודה של שקרן מקצועי. לא קל להיות שני אנשים בגוף של אדם אחד, וזה עוד בזמן שאני לא סובל רשמית מזכיסופרניה. העמדת הפנים הבלתי אפשרית הזאת אחרי כל נפילה, כמו גם כל השקרים לפני ואחרי הנפילה הפכו אותי לאמן השקרים. וביחד עם זה, ישנו שקר אחד שהוא החביב עליי מכולם.

השקר שאני מספר לעצמי כמובן (על מי עוד אני אני יכול לשקר?) שאם רק אשתי היתה יפה יותר - הכל היה בסדר, כאילו תמיד חשבתי שאשתי יפה, אבל ברור שיש נשים יותר יפות, ואולי זה כל מה שחסר לי בחיים. כעת בהלחמה אני מוצא את השקר הזה בגירסא מעודנת יותר והוא מופיע כאשר בזווית העין אני רואה אישה עם בגד מסויים ומחשבה מהירה חולפת במוחי שכזה בגד בדיוק אני צריך לקנות לאשתי... (הסאב טקסט כאן הוא שאם היה לאשתי את הבגד הזה לא הייתי רוצה להסתכל על נשים אחרות ולא הייתי צריך להיכנע).

(אגב, השקר הזה בגירסא לרווקים אומר שאם רק הייתי נשוי הכל היה בסדר ואני נופל פשוט כי אין לי אישה, אבל זה ענין אחר לזמנים אחרים).

איך מגלים שזה שקר? במקרה שלי זה עבד בצורה די פשוטה: קודם כל הפסקתי את השימוש בתאווה בלי תנאים מוקדמים, ורק אחר כך הסתבר שלשקר אין רגליים. כי בזמן שאני מסטול מתאווה, אני באמת יכול להיות משכונע בכל דבר לא הגיוני, כולל להאמין בכך שהתאווה תפתור לי את הבעיות או שכל מה שחסר לי בחיים זה להתחתן עם דוגמנית (ואז לחפש דוגמנית אחרת יותר יפה).

ואז, אחרי שהדי התאווה התחילו להתפזר ממוחי, התחלתי לראות את ההבדל בין חיבור לבין פנטזיה. חיבור אמיתי בין שני בני אדם לא הוא ההיפך הגמור מהפנטזיה שהיא למעשה ניתוק מעצמי ומאשתי. בחיבור אני יכול לראות את כל הדברים היפים שיש בי ואת כל היופי שיש באשתי ולהתחבר אליה כבן אדם, ואילו בפנטזיה אני בונה לעצמי דמות דמיונית שבאמצעותה אני מתנתק מכל העולם וכמובן מתנתק מאשתי.

הסתבר שהתאווה לא רוצה יופי ולא אסטתיקה כפי שהיה נדמה לי אלא רוצה אותי עבד. התירוץ היה שאשתי לא מספיק יפה, אבל אם הייתי מתחתן עם מלכת היופי, אז הייתי ממשיך לחפש נשים יפות אחרות. אז אצלי המחלה הממארת הזאת שיגעה אותי ושיגעתי את אשתי עם דרישות מטורפות שהיו אמורות להפוך אותה למלכת החלומות מהפנטזיות שלי, ולא הבנתי שזה לא יעבוד כי זה בכלל לא מה שאני מחפש. חיפשתי תאווה, ולכן גם אם אשתי היתה נראית בדיוק כמו בפנטזיה שלי - זה לא היה מספק אותי והייתי ממשיך לפנטז הלאה.

כשהפסקתי את הפנטזיה גיליתי חיבור וגיליתי אושר. גיליתי יופי פנימי שמקרין החוצה, וגיליתי שחיבור אמיתי נעשה בין שני אנשים ולא בין שתי דמויות פנטסטיות שלא קיימות. והחיבור הזה הוא אפשרי ומדהים, לעומת הניתוק הבלתי אפשרי והמכאיב.

עצה לקושי

בתקופה של קושי צריך ביותר לחזק אצלו תשוקה ורצון וחיבור לתורה ולעבודה, כי רצינות של קדושה בעשה טוב דוחה הרבה מן החושך. וכבר אחז"ל שהעצה להינצל מן היצה"ר היא שיטמין עצמו בתורה. ולכן מומלץ שימצא לעצמו איזה ענין שיש לו חשק לזה ויפתח אצל עצמו תשוקה חזקה לזה, וזוהי הצלה גדולה בכל מצב שהוא.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)