הקבוצות הטלפוניות חוזרות לשגרה

חברים יקרים,

אחרי החגים, חוזרות כל הקבוצות הטלפוניות לשגרה, ואתם מוזמנים להצטרף.

מידי יום ישנן קבוצות בוקר, צהריים וערב, וכמו כן ישנן קבוצות מיוחדות המיועדות למתחילים בימי ראשון וחמישי המתקיימות בקוד פתוח

קוזאקים בירושלים

בקהילה מבוססת ברוסיה של אותם הימים עמד רב העיר בבית הכנסת ודרש לציבור על הגאולה הקרובה ועל כך שבעזרת ה' נעלה שנה הבאה לירושלים הבנויה עם משיח. נענה אחד המתפללים שהיה בעל נכסים רבים ואמר: 'כבוד הרב, במחילה מכבוד תורתו, בשביל מה אנחנו צריכים את המשיח ואת ירושלים עכשיו. טוב לנו פה'! הרב חשב לרגע ולבסוף ענה: 'אמנם טוב לנו פה, אבל אל תשכח שמפעם לפעם מגיעים הקוזאקים ימח שמם, עורכים פוגרומים שודדים ובוזזים'.. - 'אם כך יש לי רעיון', השיב היהודי 'נבקש מהמשיח שישלח את הקוזאקים לירושלים ואותנו ישאיר במנוחה על אדמתנו'...

התמודדות

אני מתמודד עם הקשיים שלי מתוך כבוד, כיוון שיש לי אמונה באלוקים.

להיות מכור מוצלח

ממבט סביב על החברים המחלימים רואים ברור שמדובר באנשים איכותיים - הרבה מעל הממוצע. זה נכון לגבי כל מי שהגיע להחלמה ובפרט לאלו שסללו את הדרך. אפשר לקרוא את זה בסיפורים של החברים הראשונים בכל הקבוצות. כך זה עם אלו שהחלו את הגמילה מאלכוהול, מסמים, מתאווה וכן הלאה. (בסוף הספר הגדול יש עוד הרבה סיפורים של הראשונים בקבוצות השונות וחבל שהם לא תורגמו עדיין לעברית במילואם).

מסתבר שהתכונה הזאת עושה איתנו את כל הדרך. לא פתאום הפכנו למחלימים מוצלחים - קודם לכן היינו מכורים מוצלחים...

כי תכל'ס כדי להיות מכור צריך להיות אדם יוצא דופן עם רשימה ארוכה של איכויות שלא תמיד בנמצא. יש הרבה דוגמאות לכך, למשל העובדה שכמעט כל אחד מאיתנו גם בלי שום ידע מוקדם במחשבים, הפך בלי שום קורס מיוחד להאקר מתוחכם. או למשל האמנות אליה הבאנו את היכולת שלנו במשחק. לא למדנו אף פעם בבית ספר מקצועי בהוליווד, אבל המשחק שלנו בבית או בחברה לא היה מבייש שחקים מקצועיים. וכמובן לזכור את כל השקרים ומה אמרנו למי כדי לא ליפול בפח, וכן הלאה וכן הלאה. ועוד לא דיברנו על ההתמדה, כח הסבל, כח הרצון ועוד.

כל אחד מאיתנו יכול לעשות לעצמו רשימה ארוכה של תכונות אופי ששימשו אותנו במחלה, תכונות שאם נוציא אותן מהקשרן השלילי הן תכונות טובות מאוד. מה שקורה כאשר אנחנו מגיעים להחלמה הוא שאנחנו מנצלים את התכונות האלו בצורה חיובית. אנחנו לא נהיים אנשים חדשים אלא משנים כיוון.

לדוגמא, חבר חדש שאל אותי איך יש לי כל כך הרבה זמן להשקיע עבור קבוצות, והתשובה היתה פשוטה: זהו אותו זמן שהשקעתי בהתמכרות הפעילה שלי. השאלה היא אחרת: איך הצלחתי להשקיע כל כך הרבה זמן ושעות על חשבון העבודה והמשפחה בתאווה ועדיין לשמור על חזות חיצונית כאילו הכל בסדר.

כך גם התכונה של התמדה היא לא משהו חדש. כדי להחלים חייבים להתמיד. כל יום ביומו, צריך להמשיך הלאה והלאה. העבודה העצמית אינה מסתיימת לעולם, ומי שמפסיק - הולך אחורה. התמדה היא תכונה די נדירה, אבל לנו יש אותה בשפע. לא רק שבמשך שנים על גבי שנים המשכתי את העיסוק האובססיבי שלי בתאווה, אלא שבמשך כל השנים האלו המשכתי את העיסוק האובססיבי לא פחות בנסיון להפסיק. כל פעם היתה הפעם האחרונה, כל נפילה היתה "רק הפעם" וכן הלאה, אבל המשכתי עוד ועוד בלי להרים ידיים. כעת אני צריך להשתמש במתנה הזאת שנתן לי אלוקים כדי להתמיד בהחלמה.

יש לנו את התכונות הנדרשות כדי להחלים. אנחנו צריכים להשתמש בהן נכון.

קרה לי נס

אולי זה ישמע לכם מוזר אבל זה אכן נס. תמיד, כשהיתה לי סיבה הכי קטנה לצאת מהבית הייתי יוצא, וכשהיתה סיבה גדולה כמו חתונה של קרוב משפחה, אז כבר הייתי בורח.

אז נכון, לפני התכנית זה היה מתחיל עם תאווה בדרך (טרמפיסטית...), מציצנות בחתונה, ולקינוח שיטוט עם הרכב עד השעות הקטנות של הלילה, אני זוכר שהשימושים הכי גרועים שלי היו דוקא אחרי אירועים משפחתיים.

בתוך התכנית, באסירות תודה אני יוצא לחתונה וחוזר הביתה, ואם אני עושה טלפונים בדרך אז אני גם חוזר בלי לפעול על התאווה.

אבל, וכאן בא האבל הגדול, הסיבה שאני בכלל יוצא מהבית היא המחלה שלי בהתגלמותה, נמצאים שם בעצם את כל פגמי האופי החולים שלי והם, אובססיה לצאת, אובססיה לאוכל, תחושת בריחה מהבית ומאשתי, הערך שלי תלוי בכל מי שיפגוש אותי ועוד.

כאשר ישנה הזדמנות לצאת מהבית, אין שום מצב בעולם שאני מפספס אותה.

עד... שלשום.

שלשום היתה חתונה של בן דוד שמאד רציתי לנסוע, במיוחד אחרי שאשתי אמרה לי שאין לה כח להצטרף, זה מאד קרץ לי, לנסוע לבד, כמו שאני אוהב.

ואז, זיהיתי אותה, את האובססיה המוכרת, ההיא שמספרת לי שרק אם אני יסע לחתונה ברגע זה, אני אהיה המאושר באדם, וצובעת לי בצבעים חיים את האולם, החברים, האוכל והבשרים, החיוכים לכל עבר וכו' וכו'...

ופתאום משום מקום מצאתי את עצמי מתפלל לאבא אוהב שיכוון אותי...

האובססיה לא הלכה לשום מקום, בסך הכל קיבלתי על עצמי שאני לא נוסע לבד, רק אם אני ימצא מישהו שינסע איתי, אני יוצא.

הטלפון הראשון היה לאח שלי, מלא ציפיות התקשרתי אליו, אבל הוא אמר לי שהוא בכלל נוסע להלוויה של אמא של מכר באיזור אחר...

מאוכזב התקשרתי לבן דוד שאמר לי שפשוט לא בא לו לנסוע...

התקשרתי לעוד 2 חברים (אחחח האובססיה) שלא ממש התאים להם לצאת איתי מחוץ לעיר בשעת ערב מאוחרת...

חזרתי שוב פעם לאח שלי לנסות לשאול אולי אחרי ההלוויה אני אגיע לאסוף אותו לחתונה, והוא אמר לי שלא מסתדר לו...

מה הייתי עושה בעבר? הייתי יוצא מהבית בכל מחיר... ובסוף הערב כמובן הייתי מרגיש רע כ"כ עם עצמי...

ומה קרה היום, אני לא מאמין עדיין, אבל נשארתי בבית, לא נסעתי בסוף לחתונה, זה קרה לי, אני כל כך מרוגש, זה פשוט לא יכול להיות, זה לא אני, זה מישהו אחר!

אבא אהוב שלי, תודה רבה!

להיוולד מחדש

הרבה פעמים קשה לאדם להתנתק מהרע מחמת עצם ידיעתו כמה הוא שייך לרע. וע"ז עצתו היא שיעשה עצמו כבריה חדשה, ועכ"פ בדמיונו יעשה עצמו כאילו שאינו מכיר כלום מהרע, ואז יוכל לנתק עצמו לגמרי מכל השייכות מהרע. וזהו כמש"כ רבינו יונה בתחילת יסוד התשובה שיעשה עצמו כאילו בו ביום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה וזה היום תחילת מעשיו וכו' ע"ש.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)