משחק (של) מכור
זהו חיבור שחיברתי תוך כדי הצעד הראשון. כשרציתי לנסות להמחיש לעצמי, מה זה חוסר אונים? מול מה בדיוק אני חסר אונים? מה לעשות במקרה של חוסר אונים?
* * *
אורות הזרקורים סינוורו אותי. הדבר היחיד ששמעתי היה את נהמות הקהל שהסתכל בדריכות, ואת הדופק שלי. הרמתי את הראש, לא יכולתי לראות את הפרצוף שלו. בקושי ראיתי את הסנטר שלו מלמטה, הגעתי אליו בערך למותן. היד שלו הייתה בגודל של הראש שלי, כל הגוף שלו בלט משרירים.
ובכל זאת, יכולתי להבחין בחיוך קטן של ניצחון כבר מרוח לו על הפנים.
כי הכדור היה בידיים שלי. ואמנם, ממבט ראשון אורך הפרקט ביני לבין הסל היה מטרים ספורים, אך היה קיר ביני לבין הסל. כן, קיר ענק ומפלצתי. שידעתי שברגע שאני אזיז שריר אחד בגוף, הכדור כבר יהיה בידיים שלו. וגם הוא ידע זאת.
לא היה לי סיכוי, הייתי חסר אונים. אך הקהל המשיך לצעוק "סל! סל! סל!". מישהו מהקהל צעק "יאללה, אתה יכול עליו. רק תעשה פו והוא יעוף 10 מטר!".
אם להיות כנה, עם כל האוירה שהייתה באולם כמעט התחלתי לכדרר. הרצתי בראש את כל המהלכים המגניבים שראיתי בסרטים. חושב על התמונה שלי באמצע ההטבעה מתנוססת על העמוד שער של עיתונים...
אבל אז, פתאום נזכרתי. נזכרתי במה שהרגיש כמו שקרא לפני שנות אור. הדחקתי. לא רציתי לזכור, כי זה כאב. אבל אני זוכר במעומעם את מה שקרא... כן, הכאב הצורב של ההפסד. זה היה... אתמול! והיה עוד פעם כזו. זה היה לפני... יומיים!
"היום זה יום המזל שלך! הפעם זה יהיה שונה. הפעם תצליח!" שמעתי מישהו אחר צועק. אבל זה פשוט לא כוחות. הם לא מבינים אותי. כל האנשים בקהל מגיעים לו לכתף, והם גם גדולים ומאומנים היטב. מפסידים 5-3 אחרי מאבק עיקש. אבל אני. אני קטן כזה. פעם אחרונה שרצתי היה לאוטובוס. אין לי סיכוי. אני לא יכול עליו. זה פשוט לא ילך. גם אתמול זה היה בדיוק אותו סיטואציה. וגם לפני יומיים. וגם שלוש. בעצם כמעט כל יום ב6 שנים האחרונות.
אמרתי לעצמי: אתה יודע שאתה חסר אונים מולו!
אבל קול אחר בתוכי אמר: מה אתה תעשה? אתה תקוע פה על המגרש!
הקול הראשון ענה: אתה לא זה שבחרת לעלות למגרש! אבא שלך שם אותך פה!
הקול השני לא נשאר חייב: למה אתה אשם? למה כולם מתעצבנים על ההפסדים שלך? מה אתה רואה שהם לא רואים???
השתקתי את הקולות. הייתי צריך להשאר מפוקס.
ופתאום, ראיתי אותו. בזוית של העין, חבר עומד ביציע. הוא כמובן הרבה יותר גדול ומאומן ממני. ובאותו רגע ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. הלכתי ישר אליו, ונתתי לו את הכדור. אמרתי לו "אני לא יכול לשחק מולו, זה לא כוחות, אין לי סיכוי. אני זוכר מאתמול". הוא חייך חיוך גדול, ואמר "אוהבים", ועלה למגרש.
זהו, אני את שלי עשיתי. הסתכלתי למעלה, לכיסא של אבא. ראיתי אותו מהנהן בראשו, וידעתי שהוא מחייך. תמיד חשבתי שהמטרה שלי היא לקלוע לסל. אבל זה פשוט לא נכון. המטרה שלי היא לא לתת לו לחטוף לי את הכדור! ואם אני יודע שאם הכדור נשאר בידיים שלי, הוא יחטוף לי את הכדור- אז אני צריך לתת לחבר את הכדור. וכך בעצם ניצחתי, כי מחבר שלי הוא כבר לא יצליח לחטוף!
אני לא יכול מול המפלצת הזו. ולכן, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לוותר על האגו, על האגו הענק שלא רואה את הקיר שמולי. ולתת לחבר שלי את הכדור. כי אני על הפרקט הזה לא מסוגל לשחק.
המשחק הזה הוא החיים שלי. המשחק הזה מכור...
