איזה בושות
אני רוצה לכתוב הפעם על הבושות שקשורות למחלה שלי. אז מאיפה מתחילים? לא ברור, כי יש כל כך הרבה דברים שקשורים לבושה מעצמי במחלה הזאת, שזה באמת מסובך. ובכל זאת, אנסה להתמקד בשני סוגי בושות שהם די מרכזיים אצלי, הראשון הוא הבושות בעת הנפילה - מה שהוביל לנפילות נוספות, והשני הוא הבושות אחרי הנפילה - מה שלא נותן לי אפשרות להפסיק ולהחלים.
המחלה הזאת, בשונה מהרבה מחלות אחרות, מאוד מביישת כיון שלא מדובר כאן על איזה כאב ראש או מחלת לב שכולם משתתפים בצער החולה ומברכים אותו בברכת רפואה שלימה, אלא מדובר על מחלה שיותר דומה לאדם שלא יכול להתאפק ועושה צרכיו באמצע הרחוב. אז אמנם במחלה הזאת יש מרכיב אחר שהוא הבדידות, ולכן הדברים לא נעשים ברחובה של עיר, אבל התחושה דומה. כל פעם אחרי הנפילה, הרגשתי בושה עמוקה מאין כמותה על כך שלא שלטתי בעצמי. הבושה הזאת היא על עצם הנפילה, וזה עוד לפני שדיברנו על העבירה והקונפליקט הדתי שכמובן גורם לבושות נוראיות נוספות. הרי אני יהודי מאמין, מקפיד על קלה כבחמורא וכן הלאה, ופתאום אני מוצא את עצמי במקום נמוך כזה, איזה בושות!
הבושה הזאת של הנפילה למקום נמוך כל כך, כאשר אני משוכנע באמת ובתמים שאני לא רוצה להיות שם ושאין לי שום שייכות לכך, הפעילה אצלי שני מנגנונים הפוכים. מצד אחד זה הפעיל את ההכחשה שפעלה מצויין, ומיד אחרי הנפילה הייתי עושה כל מה שאני יכול כדי לשכוח שנפלתי: מחיקת ההיסטוריה, טבילה במקווה וכן הלאה. זהו, הנפילה הזאת מאחריי, יותר לעולם לא אעשה דבר שכזה, נגמר הסיפור. זה החזיק לפעמים לכמה דקות, לפעמים לכמה ימים ולפעמים לכמה שבועות, אבל תמיד זה התנפץ לי בפנים. למה לא יכולתי להתעמת עם עצמי ולטפל בבעיה שלי? כי התביישתי. הבושה היא בעיקר בושה פנימית ועצמית. ומצד שני זה הפעיל את מנגון הבריחה מעצמי. אני כך כל מתבייש במה שעשיתי, כל כך לא יכול להאמין שנפלתי שוב, שאני חייב לברוח מעצמי. לאן אברח? לספר למישהו? מה פתאום, בושות. להיות עם עצמי? אני לא יכול, אני מתבייש מעצמי. אוקיי, יש מקום אחד שבו יקבלו אותי כמו שאני בלי לשאול שאלות. ברוך הבא לנפילה הבאה.
וגם אחר כך, כאשר כבר הבנתי שאני חולה ושיש דרך החוצה, עדיין הבושה לא נותנת לי לצאת ממעגל הקסמים ולהחלים. אני לא מדבר על הבושה של להגיע לקבוצה ולראות חולים אחרים, אלא על בושה קבועה שמלווה אותי בלי הפסקה ממש. כל פעם שאני צריך להרים טלפון להודות בחוסר אונים, יש לי איזה ציפור קטנה שלוחשת לי שזה ממש בושה לאדם כמוני להודות שהוא חסר אונים מול התאווה. כמובן שהכל מגיע עם הסברים וחשבונות יפים למה הפעם עדיף לי לא להתקשר ולנסות להתגבר על התאווה לבד, אבל בשורה התחתונה זה קשקוש ומאחרי ההסברים היפים מסתתתר בושה (בת משפחה או אולי ביתה של אמא פחד), שמונעת ממני לעשות את הדבר הנכון, וגורמת לי להמשיך לשחק אותה אלוקים במקום להבין שאני חסר אונים, ורק כח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות.
