מריצוי לפיצוי
אחד המשפטים המחלימים ביותר ששמעתי מתחילת עלייתי על הרכבת הוא:
"אנחנו מנסים בכל כוחנו להימנע מלהגיע למצבים שעמוק בתוך הלב אנחנו כבר יודעים שאנחנו נמצאים בהם".
אסביר (בגוף ראשון).
אחד מפגמי האופי היסודיים שלי הוא חוסר קבלה עצמית. באחד מהביטויים שלו הוא מופיע כצורך שלי שאנשים יגלו רגשות חיוביים כלפי, כרגע איני מתכוון לרגשות חיוביים במובן של 'הערכה אינטלקטואלית' אלא במובן של אהבה וקבלה. שאשתי תחשוב שאני אדם הגון, שאני אדם טוב לב, מקשיב. שהחברים שלו יראו בי כתובת. הצורך הזה כל כך חזק אצלי, עד שהוא מניע אותי ל'השתמש' ברגשות היפים שאנשים אחרים מביעים כלפי - נניח שחבר טוב אהב את הברכה שכתבתי ליום ההולדת שלו ואמר לי בעיניים שמחות: תודה, מאוד שימחת אותי. אני 'שואב' את הרגע הזה - במקום להרגיש את הקשר ביני לבין אותו החבר, אני מרגיש את הדגדוג הזה מאחורי הגב שאומר לי: אני אהוב, מקבלים אותי, אני אדם ששווה להיות במחיצתו.
אני עד כדי כך צריך את הרגע הזה, בו 'חיזקתי' את האגו שלי מגילוי החיבה של החבר, עד שקשה לי להיכנס איתו לקונפליקט.
אני מפחד לאכזב אותו, אני מפחד שהוא יגלה כלפי קרירות, אדישות.
חשוב לי להבהיר: הפחד הזה אינו מאותו האדם, פחד מאדם אחר אינו נכנס לתסביכים שאני הגעתי אליהם.
הפחד הוא מאובדן הזאת שלי.
אני מרגיש שאם אותו האדם יגלה כלפי עוינות או חוסר הערכה, משהו בתוכי יישאר חלול. אף פעם לא ניסחתי את זה לעצמי באופן הזה, כמובן, אבל הגוף שלי מרגיש את זה: התחושה הזו של המחנק בגרון ברגע שאני בעימות, חוסר היכולת של הראש שלי לשחרר את מה שהיה, הצורך שלי לשפוט מחדש את הסיטואציה, לבחון היכן טעיתי ולהרגיש אשמה או היכן הוא היה רשע ומגעיל ולהרגיש טינה.
המצוקה אותה אני חווה ברגע שאשתי אומרת לי איזה משפט של דחייה.
כל ה'סימנים' האלה, שעד העת האחרונה לא קישרתי ביחד, מתארגנים להם סביב פגם האופי היסודי הזה - אי קבלה עצמית והסתמכות על הסביבה בשביל לייצר את אותו העצמי האהוב. [כמובן שיש דרכים אחרות להסתמכות על הסביבה, כמו שליטה שהיא התנועה הנגדית ואולי העמוקה יותר של הריצוי, אך אתאר אותה בהזדמנות אחרת].
אלא שהטירוף הזה לא נגמר כאן.
מכיוון שעמוק בתוך הלב אני יודע שאני מרצה, אני יודע שאם 'הם' 'באמת' היו יודעים עלי את מה שאני יודע על עצמי - 'הם' היו דוחים אותי מעל פניהם במבט בוז עם נטייה לחמלה על ה'בהמיות' בה אני מתנהג, ועל הפרצופים הבוהים-תאבים שאני עושה כשאני מסתכל בפורנוגרפיה, אני נכנס לסחרור: איני יכול להשאיר מערכת יחסים אחת על כנה. אני כל הזמן צריך 'אישור' על כך שהיא באמת יציבה. אני כל הזמן צריך שאשתי תגיד לי שהיא באמת אוהבת אותי, שהחברים יראו לי שהם באמת מעריכים ומקבלים אותי. אני רגיש מאוד לכל סימן של דחייה. עייפות מתפרשת אצלי כחוסר עניין. מצוקה מתפרשת אצלי כתוקפנות נגדי. כל דבר נכנס לקטגוריה של 'טובים' כנגד 'רעים'.
והמציאות מסתבכת. הרגשות גואים, מסוכסכים.
ואז, פתאום, יש פיתרון: שם, אני המלך, אני מזפזף, מחפש את 'ה'קטע, אני שוכח מהכל. אני נבלע שם. אני לא מחפש סתם ריגוש. אני מחפש את השכחה. אני מחפש להיבלע, לא לזכור מי אני ומה השעה, ואת סדר הבוקר שממנו רצתי מלא כמיהה, פשוט להיות שם אני וה....
עוצמתו של הריגוש מאפשרת לי לתחזק את עצמי, הנה - יש משהו בחיים שהוא גדול מהם, שהוא יפה. גדול ממני. חזק ממני. אני מרגיש שייך, מלא חיים וחיוניות.
ואז, ברגע שאחרי, הרגע שבו שוטפים את הידיים ומנסים בכל הכוח שלא להריח את הסירחון הזה..הטירוף שבדבר מכה בי, כמות השנאה העצמית שמשתחררת אז עולה ביחס ישר לעוצמתו של הריגוש
מטורף?
זה אני - אחד שמנסה כל הזמן להימנע מלהרגיש את המצוקה הפנימית ולכן ממשיך להעצים אותה באמצעות ריצוי ובאמצעות פיצוי
