צוחק אחרון

אוטובוס עמוס נוסעים יוצא מהתחנה ואחריו רץ בשיא כוחו אדם בשנות השלושים לחיו. האוטובוס ממשיך בנסיעה מהירה אך האדם לא מתייאש וממשיך לרוץ אחרי האוטובוס הדוהר. תוך כדי ריצה הוא מחליק ונופל כמה פעמים אך בכל פעם קם וממשיך לרוץ אחרי האוטובוס הממהר. את הנוסעים באוטובוס ,המחזה מאוד שעשע. ואחד מהם אפילו פתח את החלון וצעק לו, 'אדוני תפסיק לרוץ כמו משוגע, אתה מצחיק אותנו!' אמר לו האיש: 'עוד מעט כבר לא תצחקו, אני הנהג!'...

לא לפחד

אני כבר לא צריך לברוח בפחד, אני יכול ללכת מתוך אמונה שאלוקים רוצה שיקרו לי רק דברים טובים.

מבעד לערפל - איך זה עובד במציאות

בלבלתם אותי לגמרי. כול הכבוד. הבאתם אותי להכרה שאני חסר אונים. קיבלתי. באמת. אבל זה רק מסבך אותי יותר, כי עכשיו אני לא מצליח להבין מהיכן אקח את הכוח להרים את הטלפון... כי לי אין כוח מולה, והיא הרי לא תתן לי להרים אותו... וחוצמיזה, באותם הרגעים אינני רוצה לוותר ואין לי כוח לוותר...

בתקופת ההחלמה הראשונה שלי השתמשתי בטיעונים כאלו ואחרים כדי להוכיח את חוסר ההבנה של המטפל שלי (אלכוהוליסט) בהתמכרות לתאווה. פעם אחר פעם טענתי כלפיו "שבתאווה זה אחרת"... הוא חזר ושנה באוזני שביחס לחוסר השקט, חוסר הסיפוק, הנרגזות התמידית, והאלרגיה הפיזית המתניעה את הכמיהה, אין כל הבדל (והוא כמובן צדק) בשורה התחתונה לא קיבלתי ממנו הסבר מניח את הדעת, אבל המשכתי לעשות את מה שהוא אמר גם בלי להבין. יום אחד, פתאום, התשובה הגיעה אלי מבפנים, ידעתי שכמה שזה נכון, זה לא נכון.

להלן ההסבר; נכון שמול התאווה ישירות, כשהיא 'נכנסת לי למערכת', אין לי מה לעשות, אבל בכל סיטואציה ישנו פרק זמן של שהות מסויימת, המאפשרת לעשות לפחות משהו. מבעד לערפל נראה לי הכל אותו הדבר. ראיתי, פעלתי. ברצף אחד. ולא היא. מרגע הראיה ועד להתאוות עצמה מתחוללים המון דברים. בחשיבה בהרגשה וגם בפעולה. כך בדיוק החולי הנפשי משתלט לי על כל המערכות - 'אכלת אותה. אין לך ברירה אלא להשתמש'. בהתבוננות עמוקה ואיטית גיליתי שבין גלי התשוקה שתקפו אותי היו גם 'חלונות' בהם חשבתי רציתי ואף עמדתי להתנהל אחרת.

אתן דוגמאות אישיות מהבית ומהרחוב ואנסה לבודד את ההתרחשות הזו לפרטים.

הבית - ההתחלה כמו תמיד תמימה, אתר חדשות, ידיעות ספורט, לא משנה מה, פתאום קופצת ידיעה שעבורי היא לא תמימה בכלל. אני יודע את זה. העיקצוץ בבטן משמיע קול שאומר 'אופה', שים לב, יש פה עוד משהו. (אגב, שנים של התעלמות לא גרמו 'לקול' הזה להיעלם. הוא לא נשמע כי התרגלתי מאוד להקשיב לקולות אחרים.) שימו לב לדיאלוג מהיר שמתפתח לו בתועה שלי כהרף עין בצורה כזו אחרת; קול חזק משתיק את הקודם בבוטות. זוז, אתה הרי רק רוצה לראות על מה המחקר הזה, מה כבר יקרה? שתשפר קצת את ההבנה שלך באשתך? (אמיתי!) וביננו גם מידע על תנוחה חדשה לא יזיק לך... מה יש, תגוון קצת... והתמונות? נו בסדר אתה תסתיר אותם... אבל בלי סוף פעמים לא הצלחתי להסתיר? כי לא באמת רצית... עכשיו אתה באמת לא רוצה, נכון?! בטח רוצה. ועוד איך...

ואת השטות הזו אני קונה גם ברחוב - זה לא קורה לי בדרך כלל מול תאווה מפורשת, הרי אני לא באמת רוצה תאווה... מזווית העין אני מבחין במשהו לא מפורש, ומתחיל לאכול ת'ראש; מה כבר יכול לקרות לך אם תבדוק האם זה גבר או אישה, אה? תרגע, לא יקרה לך כלום. ואז כמעט תמיד אני מסתכל. אחרי המבט הראשון, כשאני כבר בתוך הלגימה הראשונה המחשבה הדומיננטית היא; 'ראית, לא קרה כלום', רק מהלחץ הזה אתה עוד תלך לעזאזל... הנה לך, אם לא היית כל כך לחוץ זה לא היה תופס אותך עכשיו... הלך עליך, כן, שוב הרסת את זה... אם כבר אז כבר...

אני לא מכיר כמעט מכור שלא חווה רמאות עצמית מהסוג הזה. חשוב שנזכור ששנים של עיוותים מחשבתיים לא נעלמים ברגע. לוקח זמן להפנים שמה שנראה ונחווה כמציאות אינו בהכרח כזה, עובר זמן עד שהרעיון החמקמק - כניעה הופך לדייר של קבע במוחינו. אגב, לעתים קרובותו גם אחרי שנדמה שהושגה הבנה כלשהי היא חומקת שוב. הרעיון הוא לתרגל כל הזמן יציאה החוצה. לא לשמור בפנים. אין יותרלבד. זה מה שעוזר אחר כך לפנות החוצה בזמן אמת. כאן המקום להדגיש את הנכתב בספר הלבן - ספר ההדרכה למוכרים לתאווה - (פרק ה' איך זה עובד, המציאות המעשית)

"לא משנה עד כמה הוסברו הצעדים בצורה מצויינת, עד כמה הובנו או עד כמה מאמינים בהם. אין לצעדים כל משמעות אלא אם כן הם מעובדים לתוך החשיבה והחיים שלנו. הצעדים לא עובדים אלא אם כן מבצעים אותם".

חברים, השנים הרבות בהן השתמשנו בתאווה היו מלאות בתיסכול יאוש הלקאה עצמית אשמה ופחד נוראיים, זה מה שבילבל אותנו וגרם לנו להתנדנד בין תחושה מוגזמת של כוח לבין חוסר יכולת אמיתית להתנהל. כך גם ניטלה מאיתנו האמונה שיש לנו אופציה נוספת מלבד השימוש. זו הסיבה שהצעד השני כל כך קריטי - "הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות".

היום אני יכול לומר בפה מלא, אחי, אל תאמינו למחלה. זה מה שהיא רוצה שנחשוב, ככה היא הופכת אותנו לשבויים שלה. תמיד. יש לנו שהות לעשות. לפחות משהו.

שנעשה. היום. בהחלמה.

למה בעצם אני עוד כאן

יש לי טעם אהוב ומיוחד בכל פעם שאני משחזר את היום הראשון בו התוודעתי לכל מה שקורה כאן. לא הגעתי הנה כבול באזיקים מכוח צו בית משפט. גם לא באתי הנה מכורח אולטימטום כלשהו. אשתי מעולם לא תפסה אותי (וגם כפי הנראה לא הייתה תופסת...) אפילו לא הגעתי לחוסר אונים טוטלי. אפשר לומר שעיצבתי לי איכשהו צורת חיים שעבדה לא רע לגמרי.

די השלמתי עם העובדה שהתאווה היא אורח המגיע מעת לעת. למען האמת די הפסקתי להילחם בה. שנים של ניסיונות כושלים הוכיחו לי שחור על גבי לבן שאין לזה סיכוי ממשי. התסכול שבמלחמה הפך למשהו מתסכל יותר מהנפילות עצמן.

כמובן שהייתה בי אשליה סמויה שיום אחד אולי יקרה הבלתי ייאמן ואוכל להפסיק לחלוטין. אך המציאות הייתה חזקה מכל אשליה. היא הוכיחה לי פעם אחר פעם שכפי הנראה זה לא יקרה.

הגענו אני והתאווה להסכם בלתי כתוב, משהו בסגנון של נון פייפר. מדי פעם אני זורק לה עצם, ובתמורה מתנהלים להם חיים שלמים מקבילים. של תורה, תפילה, ועוד... זו הייתה חוסר ברירה, היה ברור שהחיים ימשיכו כך לנצח, ובינתיים הרי צריכים לעסוק בקצת אידישקייט, הלא כן?

אני זוכר את אותו היום, לפני שנה אי שם בתחילת אדר. ישבתי וקראתי את המדריך של שמור עיניך. פתאום אחרי שנים רבות נכנס מושג חדש לחיי, "התמכרות". משהו בי התקומם וזעק, אבל מנגד גם חדר למוחי. לא ממש התאים לי לסווג את עצמי בתור מכור, זה איים על כל ישותי. אבל ההכרה הייתה כה חדה ומלוטשת שהיא לא הותירה לי הרבה ברירות.

אני איש של תחושות. הם יכולים לנהל אותי עד חוסר אונים. שיר כלשהו יכול לזרוק אותי לטראומה מלפני שנים רבות. ריחות כלשהן מזכירים לי זיכרונות ילדות ומציפים בתוכי רגשות עזים. עד היום ריח קלייה של חנות פיצוחים מעלה בי זיכרונות מגן הילדים שלי שהיה צמוד לחנות שכזו. לא קל לאיש כמוני להתמודד בצורה מפוכחת עם סטריאוטיפים.

אתם יכולים להבין לבד מה עשה לי המושג "התמכרות". הוא נקשר אצלי בצורה מידית עם תמונות איומות של צלליות אדם חסרי תקווה הנתונים תחת סורג ובריח, אי שם במרתפים אפלים של מרכזי גמילה. יכולתי לשמוע את צרחותיהם הנואשות ברגעי "קריז" כשהם קשורים באזיקים למיטות סוכנות חלודות. ראיתי בעיני רוחי אנשים שבורים ומרוסקים שהשאירו אחריהם משפחות הרוסות. אבות לילדים עם מבט ילדי גטו מלאי צער. זה המם אותי. לא ראיתי את עצמי באור כזה אפילו לא משהו בכיוון.

ניסיתי לברוח מהתדמית. אני? מכור? ממש לא! זה הרי לא ייתכן. הרי יש לי משפחה, משרה, חברים, (כך בכל אופן חשבתי...) והכל יחסית די סביר. נכון יש משהו לא פתור בכל החיים האלו כבר מזמן חיפשתי לו פתרון, אבל מכאן ועד התמכרות הדרך די ארוכה.

אבל ככל שנמלטתי משהו המשיך לרדוף אותי. משהו במוח התחיל לעבד את הנתונים, כמו סוס טרויאני שחדר פנימה ושתל שם וירוס. תהליך מוזר התחיל להתרחש בתוכי. אני מנסה לברוח להשתחרר מהלפיתה, אבל זה לא הולך. ציפור קטנה לוחשת לי כל הזמן שהגעתי סוף סוף לפתרון החידה, חידת חיי.

ככל שהעמקתי להתבונן בדברים הבנתי שאני חסר אונים. פתאום גיליתי את דרך הייסורים המפוארת שאני עושה שנים רבות. תחנה ועוד תחנה הצטרפו לי למסע אימה של רכבת הרים דוהרת. לא משנה אם אני זרוק במרתף חשוך עם צלעות שבורות, או שאני נמצא בכלוב של זהב. בכל מקרה אני חסר אונים. העובדה שסיגלתי לעצמי מגיל ילדות פנים מחייכות לכל עבר לא אומרת מאומה על מה שמסתתר מאחוריהן. היכולת הווירטואוזית שלי לשחק אותה חברותי ונחמד, לא אומרת כלום על אישיות בודדה מאד המציצה בעיניים מפוחדות מאחורי הסורגים של עצמה.

המשכתי ונמשכתי בעל כרחי. כנגד כל הגיון ונגד כל הסיכויים. מול כל ניסיון הימלטות פילחה זעקה אילמת את כל אישיותי. זעקת תחנונים על הזדמנות חיים בלתי חוזרת ההולכת ונעלמת. ייסורי המשך הדרך נכרכו יחד שלובי זרוע עם תחושות הפחד מההחמצה.

כנגד כל הסיבות הטובות שהיו לי לברוח (והיו, תאמינו לי...) היו את כל הסיבות להישאר.

אז נשארתי... ואני מקווה להמשיך ולהישאר.

זכור – מישהו רואה אותך!

חז"ל לימדונו: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות, ו,יב). הטכנולוגיות החדשות, כגון צילום לווייני והאתר "גוגל ארת'", הן דוגמאות לכך שביכולתם לצלם כל רחוב ובית. הן עוזרות לנו להבין כיצד ה' משגיח על העולם כולו בכל רגע ורגע. אכן, כשאתה יושב בביתך מול המחשב שלך, אינך לבד! ה' רואה הכול!

(מתוך הספר "העכבר פיתה אותי")