ה-כ-ל טוב
במבט מהיר נראה שמסלול חייה של שרה אמנו היה לא משו, בלשון המעטה. הסבל החל בחווית היתמות בגיל צעיר, המשיך דרך חיי הנדודים שבמהלכם נחטפה פעמיים, גם מנחת לשונם של הלשונות 'הטובות'. והגיע לשיאו בבשורה הנוראה, שבנה יקירה בו זכתה לאחר 89 שנות עקרות, איננו בנסיבות איומות.
במשך כל הזמן הזה, היא חוותה בלי סוף עצב צער כאב בושה פחד אשמה תסכול קנאה ייאוש ובעיקר המון המון בדידות. בתוך זמן קצר, רוב מוחלט של חברותיה כבר נשאו עוללים בחיקן, והיא נשאה רק את כאבה, בדומיה. המשיכה לעשות את שלה, גם כשהגיורות שלמדו בבית מדרשה נישאו ובדרך כלל זכו במהירות בפרי בטן משלהן.
אחרי עוד עשר שנים של חיים לא פשוטים (הרעב, הנדודים, וכמובן 'הבילוי' בארמונו של פרעה) בארץ המובטחת, כשגם הפירוד מהאח לא הקל עליה, היא החליטה ללכת על כל הקופה. מבחינתה השהות הממושכת ללא צאצאים גרמו לה להבין שכלו הקיצין. בשלב הזה היא כבר היתה מוכנה לעשות הכל בשביל ללכת אחרי עגלת תינוק משלה, מתוך כמיהה גדולה להיות אם היא ויתרה על בלעדיות בבעלה הגדול וביקשה ממנו שיתחתן עם שפחתה, מתוך תקווה שלפחות הוא יזכה לצאצא, ואולי, רק אולי, בזכות הויתור הזה תזכה גם היא.
הנסיון אמנם כשל, אך גם האכזבה הזו לא הכריעה אותה. שנים אחר כך, כשהצחוק הפך למציאות הנשמעת מעוללה, אין לה כל מניעה להניק בנים רבים כדי להשתיק את הלחישות הרמות אודות 'הזכות' שנפלה בחיקה - להוליד את בנו של אבימלך לאברהם - מיד כשזיהתה את פוטנציאל ההרסני של בן השפחה, היא נוקטת בפעולה, בניגוד גמור לדעתו של בעלה הגדול היא דאגה להפריד לחלוטין בין בנה לפרא האדם.
למרות שאין במקרא פרטים מדוייקים ביחס לשלושים ושבע השנים האחרונות לחייה הדעת נותנת שהם היו השנים הטובות ביותר שלה. עת שזכתה לראות לנגד עיניה את העולל שכל כך ציפתה לו גדל והפך לאיש, ממלא אחר שאיפותיה הטהורות בדייקנות. רש"י סבור אחרת; "שני חיי שרה", כולן שווין לטובה".
כי אצל האמא, כל מה שקורה הוא טוב. תרח. נמרוד. אבא הרן. הנדודים. פרעה. לוט. העקרות. הגר. ישמעאל. אבימלך והעקידה. ברור לה לגמרי, שום דבר לא קורה בעולמו של אבא בטעות.
כ-ו-ל-ן שווין לטובה.
