יש חיים אחרי הגהינום
שלום חברים. שמי מאירק'ע, מכור לתאווה על שלל ביטואיה. אני אסיר תודה לאבי האוהב על 275 ימי הנקיון שהוא נתן לי בחסדו הגדול, ועל כל המתנות הנפלאות שהרעיף עלי יחד עמם. חוויתי במהלך התקופה הזאת חוויות מדהימות שלא ציפיתי להן מעודי ולא חלמתי עליהן בחלומותיי הוורודים ביותר, כי הן פשוט היו רחוקות מדי מתפיסתי. אחת החוויות שעליה אני רוצה להתמקד, היא המפנה הדרסטי ביחסים ביני לבין אשתי שהגיע אלינו ממש בהיסח הדעת. כעת ברצוני לתאר איך החיים שלנו היו נראים לפני ההחלמה ואיך הם נראים היום, ומי יתן ויהא זה לתועלת בשבילי ובשביל החברים.
לפני שהגעתי להחלמה, הייתי משוכנע במאת האחוזים כי אשתי חולה מאוד בצורה קיצונית, באשר היא סובלת ממגוון בעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, וידעתי גם לנקוב בשמן. מלבד זאת הייתי בטוח שהיא אשה מאוד כעסנית, צעקנית, בכיינית, רגשנית, פוגענית, שטלתנית, דורסנית, עצלנית, פחדנית, לחוצה, חסרת טאקט, והיא לא מבינה ענין. בדמיוני ראיתי אותה בדמותה של המכשפה הקלאסית. כן הייתי סבור שהרגש שלה מאוד מאוד מעוות. היא יכולה להתרגש מהר מאוד מכל דבר, אך לא תבין מעולם לנפשו של ילד או של בעל. מרוב ששפטתי אותה, אפילו המראה החיצוני שלה הפך להיות דחוי בעיניי. לא היה לי מושג למה התחתנתי אתה, ואינספור פעמים אמרתי לעצמי כי אלמלא החמלה שלי כלפי ילדיי העלולים להתגלגל ברחוב, כבר מזמן הייתי מגרש אותה. הייתי בטוח כי כל התכונות השליליות המזוהות אצל ילדיי מגיעות ממנה, ונתתי לה להרגיש כך.
מאידך ראיתי את עצמי כאדם מאוד בריא בנפשו. בעיות נפשיות היו ממני והלאה. הייתי מאז ומתמיד אדם רגוע ושקט, חלש אופי, שמח, נחמד, חברותי, מזיז דברים, ועושה מה שצריך. הייתי בטוח שהרגש שלי מאוד מאוזן. אינני מתרגש מכל מילה שאומרים לי, ומאידך אני רגיש כלפי ילדיי, מבין את הרגשות שלהם, ויודע להתנהג אתם בהתאם. כשהעליבו אותי, לא הייתי מגיב וק"ו שלא מתלהם (רק משתמש). לא פחדתי כמעט משום דבר - לפי תפיסתי אז. היו לי המון שאיפות טובות, ביניהן, להיות רב, דיין, רופא, סופר, נואם, יודע שפות, מגיד שיעור - ופעלתי יומם ולילה על מנת לממש אותן. הייתי בעיני עצמי אדם מאוד חכם ופיקח ובעל הבנה עמוקה בכל ענין וענין - כולל במוסיקה ובפוליטיקה. הייתי בטוח כי כל התכונות החיוביות המזוהות אצל ילדיי מגיעות ממני. על פי תורת הגנטיקה - אמרתי, אילו הייתי מתחתן אם אשה מושלמת כמוני, ילדיי היו נולדים מושלמים, מהווים את נזר הבריאה, וראויים לכהונה גדולה.
כאשר שני קטבים כאלה של קור וחום, אש ומים, השתמשו בעירבוביא, מטבע הדברים נוצר מבול. מתחים, כעסים ומריבות, על בסיס יומיומי, אלה היו לחם חוקנו. בדיוק רב יצא לנו להתפרץ אחד על השני דוקא בזמנים הכי שמחים, דוקא כשרצינו הכי חזק לחיות בהרמוניה. החיים שלנו היו נראים כגיהנום עלי אדמות... אין לי תיאור אחר.
כשעליתי על רכבת ההחלמה (לא ביום הראשון וגם לא בשני, עמוק בדרך) קרה לי משהו גדול, ורק אלוקים יודע איך הוא קרה. פתאום התחלתי לראות את אשתי כאשה מאוד בריאה בנפשה. בעיותיה הפסיכולוגיות נעלמו כלא היו. היא כבר לא צריכה יותר שום טיפול, אף לא את S-Anon. היא הפכה להיות אשה חכמה ופיקחת, אשה שמחה, אשה שאוהבת לצחוק, שמחה, רגישה, חרוצה, חברותית, ענוותנית, ויודעת לנהל עניינים. הבנתי לפתע שהרגש שלה מאוד מאוזן. היא פשוט יודעת איך להשתתף בתחושותיהם של אחרים באופן אקטיבי - ואני (בחוליי) פירשתי את היכולת המדהימה הזאת כמשהו שלילי. התחלתי להרגיש שהיא מאוד מבינה לנפש בעלה ומקבלת אותו. התחלתי לשים לב שהיא מאוד מבינה לנפשות ילדיה. יש לה יכולת לאבחן בעיות רגשיות אצל ילדיה עוד בטרם שלב ההתפרצות, ויודעת לחתור אל שורשן. גם במישור החיצוני קרה המשהו הזה, התחלתי פתאום לאהוב את המראה שלה, כן, המראה הזה שכה סלדתי ממנו. אני משוכנע היום במאת האחוזים כי גם אם היו נותנים לי אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור ולבחור אשה כלבבי, לא הייתי מחליף אותה באף אשה אחרת. היא אמנם לא מושלמת. פה ושם יש לה בעיות 'קטנות'. אבל בינינו, למי אין בעיות? אין אדם מושלם בעולם הזה. כיום אני יודע שכמה מהתכונות החיוביות המזוהות אצל ילדיי, עברו אליהן ממנה בתורשה.
מאידך אני מכיר את עצמי היום כאדם מאוד מאוד חולה במחלה קשה שנקראת 'סקסוהוליזם'. אני יודע שיש לי מטען כבד של פגמים בנפש, והרשימה ארוכה. הפתיל שלי הפך להיות מאוד קצר והתחלתי לכעוס מהר מאוד על כל דבר קטן - מאותו רגע שנגמלתי מהמוצץ שלי. אני מחפש היום שלווה בנרות, אבל היא נמצאת ממני והלאה. אני מבין שהרגש שלי מאוד לא מאוזן והוא מרבה להשתולל. אני מתרגש מכל מילה שאומרים לי ולא יודע כיצד להתמודד עם הרגש הזה. הבנתי שאני פשוט נוהג להדחיק את הרגשות ולתת להם להתפרץ בבוא הזמן, כאשר עד לשלב ההתפרצות אני משלה את עצמי שהם לא קיימים. חשפתי שאני פחדן לא קטן, ושאינני יודע כיצד להתמודד עם הפחדים שלי. ומעל הכל התברר לי שאני סובל מאגו מאוד מאוד מנופח, אשר מוביל אותי בין שאר הפגמים גם לשאפתנות יתר. אכן ניחנתי משמים בכשרונות רבים ומגוונים ואני אסיר תודה עליהם לאבי האוהב שנתן לי אותם במתנה. לפעמים הם דוקא עומדים לי לרועץ, אבל אני יודע כי מי שנתן לי אותם, יכול גם לשמור עלי מפני תופעות הלוואי השליליות - אם אני אפנה אליו. כיום אני יודע שכמה מהתכונות השליליות המזוהות אצל ילדיי עברו אליהן ממני בתורשה.
כאשר הלכו הקטבים והתקרבו, כאשר אני הבנתי שאני אדם מאוד חולה ושאני צריך לעשות הכל על מנת להחלים, כאשר אשתי הבינה שיש לה בעל חולה הרוצה בכל מאודו להחלים, חזרנו הביתה. אין לי מילים להודות לאבי האוהב ששיקם את הריסות ביתנו והאיר את חיינו המשותפים.
יצא לי לאחרונה לקרוא קטע מהספר הגדול שגרם לי לפרוץ בבכי, והנה הציטוט (עמ' 38): "דרך חיי הקודמת לא היתה רעה. אבל לא אחליף את הרגעים הטובים ביותר שבחיי הקודמים - ברגעים הרעים ביותר שיש לי כעת. לא הייתי חוזר לזאת אפילו אם יכולתי".
