התמודדות עם שכול וכאב
לא זכור לי כזה דבר, מרגע ששמעתי על המקרה שקרה הבוקר והתיאור של יהודים יקרים ותמימים עטופים בטלית ותפילין מתבוססים בדמם לאחר שנרצחו בדם קר על ידי רוצחים שפלים, התפרקתי לחתיכות, בכיתי כמו שעוד לא בכיתי שנים, הרגשתי נורא, שאלתי שוב ושוב למה למה למה, פתאום האבא הטוב הזה שאוהב אותי כל כך ואת כל הילדים שלו, אז למה הוא עושה ככה.
ככל שנרגעתי והצלחתי לעצור את הרגשות ולהפעיל את הראש, הבנתי שהתסכול שלי בעיקר נובע מהחינוך שקיבלתי, לימדו אותי שאלוקים עושה משהו זה בגלל שהוא כועס, בגלל שהוא עצבני, ואז אני צריך לפשפש במעשי ולהיזהר לא להיות הקורבן הבא שלו, על פי התיאוריה הזו החוויה שחוויתי הבוקר בעיני רוחי הייתה של אבא שחטף עצבים ואיבד שליטה ופיצץ לילד שלו את הצורה על כלום, והבכי והתסכול הגיע מאותו מקום של הילד שצופה וכואב את כל מה שקורה מהזווית הזו של ההבנה שאבא כעס ואיבד שליטה.
לאחר מכן שהשפיות חזרה אלי ודיברתי עם כוח גדול ממני הבנתי שאלוקים אכן אוהב, וכל מה שקורה כאן אין לי בזה הבנה כלל, וזה חשבונות של שנים שהוא מנהל את העסק הזה, ונזכרתי גם בפוסט של דוקטור על זה שהנשמות מאשרות מה שיקרה להם בעולם, והכל מחושב, ואלוקים עושה את כל זה מאהבה, ואלוקים לא עושה את זה מכעסים ועצבים, ולא מאבד שליטה, אלא הכל לפי הספר, ואפילו אני מאמין שלאלוקים זה כואב מאוד שזה קורה, ופתאום אני מצליח להתחבר עם הכאב שלו.
אם עד היום ששמעתי שקרה פיגוע בשבת באיזה מקום בילוי הייתי אומר נו נו, הוא התנקם בהם, ושזה קורה אצל יהודים בבית כנסת נבהלתי, אבל פתאום המחשבה השתנתה, אני מאמין כעת שלאלוקים לא משנה הזמן והאנשים ואין לו חשבון מקומי שאני מבין אותו, אלא הכל מחושב ומחושבן לצורך טובת הנפגע או הנרצח, ובאהבה גמורה ועם הרבה כאב. סוג של רופא מנתח שעם כל הצער והכאב הוא נאלץ לעשות את תפקידו.
פתאום יכולתי לדמיין את אבא שלי בוכה איתי ביחד וכואב את הצער האיום והנורא שקרה, ואת הכאב של הבנים שלו עם כל האהבה האמיתית והרצון להיטיב החמלה והרחמים ועל אף שגם המצטערים מסביב והמשפחות כולם באותו חשבון, עדיין הוא יושב בקרן זווית ובוכה ומילל עם בניו גם הוא ולובש שק ואפר ונאנח.
פתאום אני מרגיש חיבוק ממנו, ושנינו בוכים זה על צווארו של זה.
