עומס רגשי בעקבות הפיגוע
קשה לכתוב על העניין שעליו אני עומד לכתוב כעת. במיוחד שאני מרגיש מרוכז בעצמי, ואולי לא מספיק כואב את שאירע. אבל אני חושב שאולי זה חשוב. ומקווה שזה יהיה לתועלת ולוּ לאדם אחד.
לי כמכור קשה מאוד עם עומס רגשי. בייחוד עם עומס רגשי שלילי. כאשר עומס רגשי קשה מציף אותי, אני רוצה לברוח מכך אל המקום המנחם והמוכר - התאווה.
אני רוצה לצטט כאן משהו מ"לחיות בפיכחון" של AA (עמ' 60). בדילוגים, כך שיתאים יותר לעניין.
"כאשר נפטר הסבא, יש לנו ברירה: אנו יכולים להתעקש על כך כי הדבר שראוי לעשותו הוא לכעוס ולהצטער על ההפתעה שקרתה
לטבוע ברגשות אשם ואולי גם לשתות בשל כך.
או שאנו יכולים לזכור כי סבלו ועצבותו כבר תמו עתה, על כל פנים, אילו היינו משתמשים במותו כבתירוץ לשתות ולסכן את בריאותנו, ספק רב אם הוא היה מעריך זאת".
אנו מוצפים רגשות קשים. אך הבה נמנע מבריחה אל התאווה בעקבותיהם. ומכיוון שאיננו יכולים לעשות זאת בעצמנו, הבה נבקש עזרה ממי שלו מלוא הכוח, שיעזור לנו להתמודד עם רגשות אלה, ולוותר על הארס וההרס שבהם.
הדבר האחרון שהם היו רוצים הוא שניכנס לטראנס רגשי שלילי, שיוביל לטראנס של שימושים והרס עצמי.
הבה נבנה בנפשנו בניין שיהיה לעילוי נשמתם הטהורה. תהא נשמתם הטהורה צרורה בצרור החיים.
