לקשור את הגורל להחלמה
אין זה סוד שלא קל להזדהות במוצהר עם אלו החולקים יחד את הקושי בהתמודדות עם התאווה. לאדם כמוני לוותה רק המחשבה על כך בחוסר אונים נורא. גדלתי בסביבה אדוקה למדי. מגיל צעיר מאד הבנתי די מהר מהם הקודים הנדרשים כדי להיות כמו שכולם רוצים שאהיה וזה ממש לא היה כרוך בהזדהות על רקע בעיות במין. למעשה אין שום חברה שאינה מלאה בצורה זו או אחרת בסטיגמות אודות העניין. אפשר לומר שזהו הנושא המעסיק ביותר את האנושות כולה אך גם זה הגורם לרתיעה הגדולה ביותר בכל הקשור לשינוי נורמות בתחום.
כשאני משחזר לעצמי את היסטורית ההתמודדות שלי בתחום קשה לי שלא להצטמרר מהעובדה שלא העזתי מעולם לדבר על כך עם שום אדם בעולם. תקופות ארוכות מאד התמודדתי (או נכון יותר לומר שלא התמודדתי) עם הנושא לבד. זה התחיל בגיל 13 כילד מפוחד עד אימה ונמשך לאורך שנים רבות עד לגיל 37 ! . כשאני שומע חברים מספרים על כך שהם התייעצו עם משגיחים ויועצים למיניהם אני פשוט מקנא. לי זו לא הייתה פשוט אופצייה. הרגשתי שכל דבר אחר ולו הנורא מכל עדיף מלספר על כך למישהו. לא פלא שהחשיפה כאן ובמסגרת התכנית הייתה עבורי חוויה עמוקה ומשמעותית מאד.
מה אם כן היה הקש ששבר את גב הגמל? קצת קשה לשים את האצבע על הדבר ההוא שגרם לי לפרוץ החוצה ולבקש עזרה. אצלי זו הייתה כפי הנראה הצטברות של חוסר אונים מתמשך על פני שנים שסדק לי את האגו מילימטר אחרי מילימטר עד לקריסה פנימית. לפעמים אני די מקנא בחברים שהגיעו לקרקעית בצורה מוחשית יותר, להם קל יותר להבין שאין להם פשוט אופצייה אחרת. צורת השימוש שלי נתנה לי את האשליה שאני יכול אולי להמשיך את הכל כרגיל וגם להמשיך לצרוך תאווה. משהו בסגנון צריכת סמים ל"שימוש עצמי" (תרתי משמע...).
במשך הזמן למדתי שכברת הדרך אותה אני מוכן לעשות בהחלמה מושפעת בקשר ישיר לאותו מרחק שעשיתי במחלה. חלק בלתי מבוטל ביכולת שלי להמשיך בחים הכפולים נבעה מאותה ההכחשה הפנימית. המחיצות שחלקו את אישיותי לשני אנשים. אותן מחיצות גם מנעו ממני להפנים את הצורך בבקשת עזרה. אם אני הוא גם אותו אדם היכול לתפקד בחיים כלפי חוץ בצורה די מושלמת למה אני צריך לפנות לעזרה חיצונית? ככל שהתקדמתי בתכנית הבנתי עד כמה הייתי אומלל ועד כמה חיי היו בלתי נורמליים גם כאשר חשבתי שהם כאלו.
יחד עם ההכרה שכך אי אפשר להמשיך הייתי צריך להחליט עד כמה אני מוכן ללכת כדי לשנות. אם בהתחלה סברתי שגם בהחלמה אני לא צריך ללכת רחוק מדי, הפנמתי עם הזמן שיש צורך לחצות את הקוים. לאמץ דרך חיים שונה הדורשת התמסרות אליה. צורת ההחלמה כפי שהיא בקבוצות 12 הצעדים דורשת לקשור את גורלך לזה של שאר האנשים בתכנית. זו משימה לא פשוטה. אני יודע שכל אדם שנחשפתי אליו בתכנית יודע מי ומה אני. לא נראה שיש דרך חזרה כדי למחוק לאנשים את אשר ראו ושמעו. יש אנשים שמעתה ועד עולם יודעים עלי את הפרטים האינטימיים ביותר שיש לי. ששומעים ממני את הכמוסים ביותר שבסודותי, שיודעים את הפנטזיות האפילות ביותר שיש לי, אבל גם מתמודדים עם אותם דברים ממש וכואבים את אותם כאבים ומאותו מקום. בכלל, עצם ההשתייכות המוצהרת לקבוצת אנשים עם בעיות בתחום המיני על שלל צורות התאווה עוררה אלצי תחושת ניכור והסתייגות. חבר סיפר לי שהוא היה פעם בקבוצת נרקומנים אנונימיים ומישהו אמר לו שלא כדאי לו ללכת לקבוצות סקסוהוליסטים אנונימיים כי כולם שם סוטים... אתם מבינים? עד היום חשבתי שנרקומנים הם התחתית והנה מסתבר שהם חושבים שאני התחתית... איזו השפלה. בהמשך הבנתי שהבעיה היא התאווה וצורת הביטוי שלה יכולה להשתנות מאדם לאדם לפי אופיו ותכונותיו הוא. בכל מקרה לא קל היה להזדהות עם משהו מאיים כל כך במישור הסטרייאוטיפי.
טבעי כל כך שיחד עם הנכונות המפציעה להחלים מתעוררות להן גם ההסתייגויות הרבות כל כך. האם זה דבר נורמלי שמתוך 7 מליון אזרחי ישראל בקירוב רק מאות בודדות ממש שייכים ל s.a.? כל מי שמצוי בביזנס הזה מבין מהר מאד שהמווון אנשים מתמודדים עם הצורך הכפייתי הזה. למה בקושי עשרה אחוז מאלו שנחשפו לפתרון ממשיכים איתו? ממש גם לא פלא שרבים כל כך בעיקר אנשים שומרי תורה ומצוות מוצאים נקודות תורפה המרחיקות אותם. באופן אישי למדתי כבר לבדוק את מהותם של התנגדויות אלו. האם מה שמפריע לי הם הסתייגויות אלו או התאווה הערמומית רבת העוצמה והמבלבלת.
למדתי לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה. מה אני מקבל מהקשר לתכנית מול ההפסד שנגרם לי בשגרת השימוש בתאווה. לי אישית לא קשה לזכור את האקלים העכור שהייתי בו בתקופות השימוש. הם היו לא מעט וגם לא מזמן. לפני 100 יום הייתה הנפילה האחרונה שלי וקדמו לה עוד תקופות של נקיות ונפילות ביניהם. אין לי ספק שהחיים הגרועים ביותר במסגרת התכנית ובנקיות עדיפים על החיים ה"טובים" (אם אפשר לקרא להם כך) עם הנפילות.
במהלך התקופה שעברתי עד היום חציתי כמה קווים שלא חשבתי לחצות בדרך להחלמה. עשיתי את זה מתוך הכרה שאין לי ברירה אם חפץ נקיות אני. למרות שעוד לא קשרתי את גורלי לחלוטיין עם כל מה שקשור בהחלמה, אני יודע די בבירור שכל מי שכן עשה את זה לא השתגע. מסרים מלאים בהחלמה של חברים נקיים ומחלימים במשך שנים מוכיחים אחרת.
מי יודע, אולי גם אני אחליט יום אחד לקשור את גורלי לחלוטין בגורלם של המכורים לתאווה.
