מי שלא נותן - מת
בפרשתינו מופיעים שניים מהארבעה שחז"ל מחשיבים כמתים בחייהם, מצורע, עיוור, עני, ערירי. יעקב היה עני, לא בגלל שלא היה לו, אלא שהיה אך נלקח ממנו, המדרש מספר שליעקב לא היה כל רכוש בזמן פגישתו ברחל (זו הסיבה שלבן חיבקו ונשקו, לחפש באופן מעמיק יותר) כיון שאליפז היה במיצר, אביו ציוהו להרוג את דודו... מששאל כיצד ינהג, הדריכו יעקב שיקח רכושו. ערירי - בצערה כי רב, התחננה רחל ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", רש"י - מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת.
רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל מבאר שהמכנה המשותף לכל ארבעת סוגי האנשים הללו הוא חֶסֶר ביכולת לתת, אדם חי נותן. מצורע – אף אחד לא ניגש אליו. העיוור – לא רואה למי הוא נותן. העני – אין לו מה לתת. הערירי – שאין לו ילדים, לא חש מהי נתינה.
'מאמא רחל' מלמדת אותנו מהי נתינה, רגע לפני חופתה, מחליט אביה להכריח את יעקב לשנות עבודה נוספות במחיצתו, 'התרגיל' פשוט, ניתן לו להתחתן עם לאה, ולכשירצה יעקב את רחל הוא 'יחתים' אותו על הסכם חדש. לבן לא לקח בחשבון שיעקב מכירו, וחשב גם על האפשרות הזו, אין לו מושג על 'הסימנים', כל מה שרחל צריכה לעשות הוא להמתין בחדרה בדומיה.
רגע לפני פריצת המהומה, היא חשה שאינה מסוגלת, אחותה שלא עשתה מאומה רע הולכת להתבזות לעין כל, והיא מחליטה לתת, במהירות היא משתפת אותה במהות הסימנים וכבוד לאה ניצל, אבל חייהם המשותפים לא נעימים, ראובן שמצא דודאים מגיש אותם לאימו, רחל מבקשת מלאה מעט מהם, והיא נתקלת בתגובה נזעמת...
"המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", פליאה גדולה היא איך לאה מסוגלת לומר מילים שכאלו לרחל, אישי? הלא רחל היא זו שוויתרה על בעל כיעקב, על ליל חתונתה, על העמדת 12 שבטי י-ה והסכימה להינשא לעשיו, היא הרי לא יכלה היתה לצפות את תגובתו של יעקב והסכמת לבן, 'מלא שבוע זאת'. (המדרש - הגדול לגדולה והקטן לקטנה ומשהגדולה ניתנה לקטן סביר הוא שהקטנה תינתן לגדול...)
היא זו שנתנה לה את הסימנים שבלעדיהם לאה היתה מבוישת. רחל לקחה ללאה את האיש שלה? ההפך הוא הנכון, רחל נתנה את יעקב ללאה. פלא נוסף הוא, מדוע שתקה רחל, מדוע לא העמידה אותה על חוסר דיוקה, הכיצד איפשרה לה להטיח בה את הטענות הקשות הללו, ולבסוף עוד הצדיקה את טענותיה – 'לכן ישכב עימך הלילה'...
מסביר ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל שנתינתה של רחל היתה מושלמת, בעת שמסרה לה את הסימנים היא נטעה בה תחושה שהיא שמחה 'בתיקון טעותו של אביה', לאה קיבלה אותם בהרגשה שאת שלה היא מקבלת! ב"ה רחל התעשתה, מה שהיה צריך לקרות קרה, הצדק הפואטי נעשה, ואז שוב נתאכזבה, מיד אחרי 'השבע ברכות', יעקב התחתן עם רחל, ולאה הרגישה שרחל לקחה ממנה את יעקב...
ידעה רחל שאין טעם להעמיד לאה על טעותה, היא הרי תהרוס מטרתה הראשונית, לתת. ולכן המשיכה במהלכה 'והסכימה' עם לאה, לכן... נמצינו למדים שאפשר לתת לשני דבר מה באופן שהוא ירגיש שעשו עימו חסד, ויש את הנתינה הכי טובה – כמו שרחל עשתה – לתת בצורה שהזולת חש שהוא עושה חסד עם הנותן בכך שהוא נכון לקבל. נראה שזו גם הסיבה שמתן בסתר הוא מעשה הצדקה הנעלה ביותר, לתת מבלי שהמקבל מחוייב במשהו לנותן.
- - - - - - - -
הנתינה בתוכנית כפי שלימדו אותי היא נתינה דומה, ללא תמורה, זה לא שלי, מעולם לא היה, נועדתי בעבורך, להעביר לך, אני קיים כדי שלך יהיה, תודה לך, אתה מחיה אותי, שכן אני ניזון ממה שאני נותן.
שנחיה.
