אשרינו המכורים
חברים יקרים מאוד, היום אני רוצה לדבר על משהו אופטימי למדי.
אתמול עלה נושא שקצת גרם לכמה מאתנו לתחושה לא טובה. האם אנחנו מכורים לעולם? האם תמיד נשאר כאלה שכל מעידה קטנה יכולה לגרום להם לקריסה מוחלטת? יש משהו מפחיד בתובנה שלעולם ועד עד סוף ימינו נצטרך לחיות בצל הפחד והחשש ממשהו פנימי שיכול לפרוץ החוצה בחוסר שימת לב ולגרום לכאוס מוחלט.
בכלל, המושג "לתמיד" הוא מושג שמפחיד אנשים. כל אחד אוהב להרגיש משוחרר מכל מגבלה, לדעת שאין דבר שמאיים על חייו. החירות היא התחושה הבסיסית במבנה אישיותו של האדם. קראתי לא מזמן סיפור על טייס יהודי אמריקאי בימי מלחה"ע השניה שהפיץ כרוזים מעל מחנות הריכוז בהם כתב ליהודים שם שהמלחמה עומדת להסתיים, וכי ניצחון בעלות הברית נראה באופק. הוא מספר שמה שדחף אותו לעשות את זה, היה ניצול יהודי פליט מחנות שסיפר לו כי אנשים מאבדים את הטעם בחייהם עקב ייאוש וחוסר תקווה שהמלחמה תסתיים אי פעם. הוא תיאר איך הדבר הכי מסוכן ממנו התרחקו האסירים במחנה היה אנשים שאבדו את הרצון לחיות, כל קשר אתם היה מדבק ומפיל את האחרים, וכאשר מישהו היה מאבד את הרצון לחיות זה היה שאלה של ימים עד שהוא באמת היה מת.
אולי הגזמתי קצת בדימוי, אבל יש כאן נקודה שחשוב להגדירה. המחשבה ש"תמיד נשאר כך ולא נהיה משועבדים לפחד מהתאווה" מציקה ומדכאת. גם אסיר שנידון למאסר עולם, חי בתקווה שיום אחד הוא ישתחרר, זאת בתנאי שקצבו את ענשו. אם הוא יודע שענשו אינו קצוב ורשמית הוא אמור לבלות את כל ימיו בכלא תחושתו קשה ללא נשא.
כאן יש לי תובנה אופטימית, דווקא לגבי המכורים לתאווה.
חוץ מעצם ההתמכרות שהיא דבר בעייתי לכשעצמו, ישנה משמעות גם לדבר אליו מכורים. לדוגמא, מכור לאלכוהול הוא מכור למשהו שבאופן רגיל אינו מזיק. שתיה חריפה היא משהו לגיטימי . בכל קיוסק, חנות או מסעדה יש שתיה אלכוהולית. באירועים ושמחות זה דבר שבשגרה. בימי שבת חג ומועד זה אפילו מצווה. זה מסובב את האדם יום יום וזה מותר ומקובל. אף אחד לא מסתכל משונה על מישהו ששותה כוס בירה במסעדה או סתם כך ביום יום. זה מקבל צורה בעייתית כשזה הופך להתמכרות. קשה יותר להתנזר ממשהו לגיטימי בדרך כלל.
שונה בכך היא התאווה. למרות הזמינות שלה יותר מאלכוהול, היא הרי בחינם ומוצפת בכל הרחוב, נשים ומראות וכו' בכל זאת היא אינה לגיטימית. כל אחד יחוש בושה בכך שיבחינו בהסתכלותו באישה או במראה אסור אחר. מביך ביותר לראות שמישהי שמה לב במבטים עליה. בושה גדולה להיתפס קונים מגזין עם תמונות לא ראויות, גלישה למקומות אסורים מתקבלת כסיבה מוצדקת לפיטורי עובדים, שלא לדבר על בגידות ממש שהם עילה מוצדקת לפירוק נישואים למרות הפגיע האנושה בילדים ושאר דברים בסיסיים בחיינו.
בקיצור, התאווה בכללה היא דבר שההתנזרות ממנו היא מקובלת לחלוטין. אם נוסיף לכך את עובדת היותנו יהודים שומרי תו"מ שאחד מיסודות הדת הוא ההרחקה מעריות עד כדי כך שההרחקות וחומרת עריות הוא האיסור החמור ביותר בתורה, יש משנה תוקף להרחקה גם למי שאינו מכור. אני זוכר למשל סיפורים על גדולי ישראל ממש, אנשים שבוודאי לא הייתה להם התמכרות לתאווה, הם היו פרושים מכל העניין, כמו ה"חפץ חיים" הרבי מבעלזא זצ"ל רבי אליהו לאפיאן ה"בית ישראל" מגור הרב הקדוש רבי שלמק'ה מזוועיהל ועוד קדושי עליון, שעד סוף ימיהם ממש נזהרו מכל נדנוד קל של קשר לראיה אסורה אפי' באופן המקל ביותר. זה לא נבע אצלם ח"ו מתוך התמכרות אלא פשוט מתוך הקפדה על הרחקה מוחלטת מדברים אלו. (דרך אגב כידוע שרבי שלמק'ה מזועיהל שקדושתו הייתה ממש נוראה, נפטר מכיוון שלא הסכים בשום אופן שיחברו לו קטטר. לא עזרו כל השכנועים, והוא נפטר תוך כדי ייסורים מזעזעים העיקר שלא לגעת אפילו פעם אחת ואפילו לצורך פיקוח נפש!!!)
כיוון שבכל מקרה השמירה היתירה בעניינים אלו הנה מקובלת וחשובה, יותר קל לחיות עם המחשבה שאנו מחויבים לשימת לב יתירה בעניין. זה לא ממש מאיים.
מבחינה זו אולי "זכינו" להיות מכורים לתאווה, ולהגיע לדרך להינצל ממנה ברמה כזו שגם אנשים לא מכורים לא מגיעים אליה. אנחנו משתדלים (ומצליחים ב"ה) להתגבר גם על ראיות "קטנות" שאחרים אולי מזלזלים בהם. בסופו של דבר יש לנו תוספת רווח מכל העניין.
בהצלחה ידידים,
