אחרי 90 יום
כל כך רציתי לכתוב לעצמי כבר את מה שאני מרגיש אבל היו לי ימים מטורפים, לכן רשמתי לעצמי ראשי פרקים ועכשיו אני פשוט מעלה אותם על הכתב.
וואו תשעים יום אני לא מאמין איך אני אבי שלא הצלחתי להשאר נקי אפילו שלושה ימים ובוודאי לא שבוע אצליח להשאר נקי תשעים יום ולא מתתי מזה להיפך דברים כל כך טובים קרו לי אבל זה לא מובן מאיליו ולהיפך אין לי שום הסבר הגיוני איך זה קרה ואיך בכלל דבר כזה יכול לקרות למכור קשה כמוני.
אז אני מנסה להבין בעצמי מה עבד שזה בכלל התאפשר בגלל שההרגשה היא כל כך משכרת,כל כך טובה,כל כולי התרגשות וסיפוק שאני נמצא במקום הזה שאני רוצה עוד,רוצה עוד שפיות,רוצה עוד קשר עם אלוקים,רוצה עוד שלווה,רוצה עוד להכיר את עצמי ,להכיר את אשתי וילדי,רוצה פשוט לקום בבוקר ולדעת כמה טוב אבא שלי מרעיף עלי ,כמה אני שווה בעצם זה שאני קיים והבן שלו ולא בגלל שאני עושה משהו בומבסטי או בורח למחוזות אפלים ואפלים יותר.
מה שעבד בשבילי זה פשוט להבין שאין לי ברירה אחרת הרי ניסיתי את הכל בכדי לעצור ולא הצלחתי להיפך כשלא השתמשתי והייתי מתחזק הנפילות היו הרבה יותר גדולות וכואבות והתוצאה הייתה מוות! כן כפשוטו כל חיי הסתובבו סביב ציר אחד איך לקבל את המנה הבאה,איך לקבל את את הריגוש הבא ,כל כך הרבה כח, מאמץ, כסף, הלך על הדבר הנורא הזה שזה פשוט גמר אותי לגמרי עד שבחסד השם (חסד גמור בגלל שאני כבר התייאשתי וההתנהגות שלי בוודאי לא נתנה לי הרבה זכויות) לפני תשעים יום אלוקים פשוט היה שם איתי בלילה ההוא, לילה קר, ארוך, עם הרבה חיבוטי נפש, ושם הרגשתי אותו בפעם הראשונה ,פעם ראשונה בחיי שממש הרגשתי אותו לידי אפילו יותר מנעילה בישיבה! וידעתי שזה או לחיות או למות! כן כפשוטו אבל גם ידעתי שהוא נמצא שם איתי ושאני אעשה הכל בכדי לצאת מהבוץ.
אחרי זה הכל נהיה ברור מאוד לא משנה כמה קשה, לא משנה מה אני רוצה, אלא מה אני עושה, לא משנה מה אני חושב או מרגיש, אלא מה הפעולה הנכונה הבאה,ואותה אני צריך לעשות ואני אעשה בגלל שאיזה עוד אופציה יש לי.
עברתי הרבה בימים הללו, ימים ולילות קשים מנשוא זמנים של עצב ובכי ממש, ימים שאני מרגיש בדיכאון, ימים של אבל ממש על הימים שהיו ואינם,זמנים שממש יצאתי וברגע האחרון נעצרתי, ימים של ניכור מכולם ,רציתי לברוח מאלוקים, אבל מאידך גיסא היו ימים נפלאים, ימים של בהירות בדרך שבה אני צועד, ימים של שמחה וסיפוק, אני כבר לא חי עם הסודות הנוראים, ימים של הכרה עצמית, ומעל הכל קבלה עצמית ואת המקום שאותו הועיד לי אלוקים ומה שקורה איתי אני בידיים שלו שזה המתנה הכי נפלאה שקיבלתי.
אני אולי קצת לא ברור ומסודר אבל הרגשות פשוט עולים וגואים. החלטתי שאני לא עושה שום חגיגה בשביל ה90 יום (רק סיפרתי לכמה חברים שאני בדרך כלל מתקשר אליהם) אלא מחכה כמה ימים בגלל שאני מפחד שאולי טיפ טיפה ארדם בשמירה למרות שלא הרגשתי ואני לא מרגיש שום הרגשה של וואו עשית את זה וזהו עכשיו אפשר לנוח להיפך אם זה מה שהצלחתי בתשעים יום,הימים הכל כך בונים וממלאים סיפוק אז מה אפשר להרויח מעוד 90 יום (רק להיום) ואם הצלחתי להגיע לפה בזכות הצעדים אז צריך להתאמץ עוד יותר ולהתחבר לאלוקים עוד יותר.
יהי רצון שאזכה לעוד יום נוסף של נקיות, של חיבור לאלוקים, של קבלה עצמית, ושל ענווה, והיה זה שכרי.
תודה לך אלוקים על כל המתנות הנפלאות שנתת לי.
