איך אוספים את השברים?
יש כל כך הרבה נושאים הצפים ועולים ככל שאני ממשיך לצעוד בדרך. אני מרגיש איך מעיינות שנחסמו במשך שנים מתחילים אט אט לפלס את דרכם הטבעית בינות להררי העפר והפסולת שהוערמו בדרכן.
התאווה על שלל צורותיה ומפגעיה הרי חסמה כל דרך לצמיחה אישית, לכל צד שרציתי להתקדם היא עמדה שם חצופה ופוגענית, ובתנועה מגונה שאין הכתב סובל להעלותה, הציבה מולי מראה ענקית בה השתקפה אלי בשיא כיעורה נפשי המיוסרת והחוטאת, כאומרת "מה לך חוטא בן בלייעל כי תשאף למשהו, אני ואתה הלא יודעים היטב את מעלליך"
בספר הגדול, מתואר המכור לאחר ההפסקה, כאיכר העומד על הריסות ביתו לאחר סופת טורנדו, ומתאר לאשתו את מה שעבר כמשב רוח מרענן... הייתי רוצה להשתמש בדוגמא זו אבל כדי לתאר את אשר קיים בפועל במצב שלאחר ההתעוררות משנת התאווה.
אני תוהה לעצמי רבות, מי אני? לפעמים אני חש כמו חוני המעגל לאחר שינה של עשרות שנים ויקיצה מדהימה. אני מקווה שאינני נתפס לרחמים עצמיים שהם גם מלכודת התאווה, אבל בכנות, האם לא נרדמתי אי שם לפני שנים רבות תחת שן סלע? יצאתי אז לחיפוש הרפתקה והיא הוליכה אותי שבי אחריה למערת החלומות. כמו בספרי האגדות, נרדמתי בתוך אותה מערה מכושפת ורק עכשיו אני מתחיל להתעורר.
כל סיבוב ותנועה מצריכים תרגול ומאמץ, החזרה לחיים רגילים לא פשוטה אחרי שנות ניוון רבות. אבל הקושי הגדול ביותר הוא בגיבוש האישיות מחדש. לכל מקום אליו אני מפנה את ראשי אני מוצא חלקי אישיות לא ברורים, גם במקומות בהם נדמה לי שקיימת לה פיסת אישיות כלשהי, אני חושש להרים את הכיסוי, שמא אמצא חלל ריק מתחת.
לא קל לחשוב על תחושת פספוס,"לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן" כמאמר השיר. אין לי וודאות גם בתחושה זו, אבל משהו בסגנון הזה עובר כל הזמן ליד מחשבותי. כנראה שזה גם חלק מהרעב הרוחני שאינו יודע את גבולות המציאות והדמיון.
בשבוע שעבר התפללתי באחד הימים לפני העמוד תפילת שחרית, אני לכשעצמי בעל תפילה לא רע בכלל, אבל קרה לי משהו מוזר. התחלתי להתפלל בביטחון רב כהרגלי, כשלפתע הבנתי שרוב הציבור מפגר אחרי בקצב. הרגשתי מבליל הקולות שכנראה הגזמתי בצורה ניכרת והציבור קצת "עצבני" . מיד האטתי את הקצב לאיטי ביותר, ועד סוף התפילה התפללתי כמונה מעות תוך הפגנת משנה כובד ראש ומתינות כגדול המשגיחים.
אולי נהייתי רגיש ומודע יותר בזמן האחרון, אבל תובנה קשה פלשה למוחי, לפני מי אתה מתפלל? האם גם לכאן הבאת את תרבות המשחק? מיהו האני האמתי ואת מי אני משחק? האם לא די בשלל הדמויות שלי? ומתי אעשה גם אנוכי לביתי?
נכון שתרבות המשחק קיימת בכל שטחי החיים, גם אצל אנשים רגילים ולא מכורים, היא אינה נחלתם הבלעדית של אסירי התאווה. אבל לנו קשה שבעתיים כנראה. איך אדע אל נכון אלו דפוסי התנהגות נוצרו תחת השפעה ההרסנית של התאווה? הרי כמעט כל מה שעשינו היה קשור אליה בקשר בל יינתק.
הלימוד, התפילה, קיום המצוות, יחסי בין אדם לחברו. קשרי משפחה, חינוך ילדים ודפוסי התנהגות בכל מקום, שהיו בצל התאווה. כמו וירוס מחשבים ענק שהשתלט לו על כל מארג החיים שלי וכעת צריך לנקות ולנקות. להעביר כל קובץ מחיינו בתכנת אנטי וירוס עוצמתית כדי לבדוק אם אין הוא נגוע גם. ומה אם יתברר לפתע שצריך למחוק את הכול ולפרמט את המחשב?
איך אוספים את השברים וממשיכים הלאה?
אולי בכל זאת מצאתי פתח של תקווה.
מסופר על הבעש"ט הקדוש שכאשר נסע בנסיעתו המפורסמת לארץ ישראל בערב פסח, מצאו את עצמם הוא ביתו ותלמידו זרוקים במקום נידח שורץ שודדים ליד איסטמבול. לא די בכך, נסתתמו לו כל מעיינותיו והוא לא זכר מאומה אפילו פסוק אחד. הם היו במצב סכנה מוחשית, והוא אינו מסוגל אפילו להתפלל. הוא ביקש מתלמידו רבי צבי סופר שיזכיר לו לפחות משהו קטן, פסוק, או דבר תורה אחר. אבל גם הוא לא זכר מאומה, רק את אותיות הא'-ב'. אמר לו הבעש"ט, שיאמר לו אותם. הוא חזר בדביקות על האותיות כמה פעמים בדביקות נפלאה עד שהחלו לפעמו שאר חלקי התורה, ובסופו של דבר הם אף ניצלו.
למדתי מסיפור זה מוסר השכל נפלא, מי שבאמת עבודת ה' בראש מעייניו לא מתפעל מחוסר השגה, ולא נשבר מגילוי שממה רוחנית. בכל מצב צריך לחפש את ציווי החיים הנכון לאותו רגע. אם אלו השגות גדולות, הולכים איתם. אם זה רק אותיות הא"ב אז זהו רצונו ית'. כל אכזבה מהמצב פירושה שאיפה עצמית להשגיות, ולא עבודת ה' אמיתית. חיבור עם השיי"ת פירושו תחושת שובע מתמדת. "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" עם ה' לא חסר דבר, ובלעדיו אין מאומה.
כנראה שהתפעלות מוגזמת מהמצב בכללותו עכשיו היא גם שימוש באגו המזויף. לאסוף את השברים עכשיו, פירושו לעמוד במקום בו אני עומד על שתי רגלי ולעשות את שאפשר לי לעשות. כל נקודה טובה שאני מתחבר אליה היא נקודה אמתית. להשתמש בכאב הזיכרונות באופן מושכל ובונה ולא כתירוץ נוסף לדשדוש במי אפסיים. עם חיבור אמתי לבורא עולם וניתוק מהרגלי התאווה, יש משמעות לכל מעשה ומחשבה. תחושת הישגיות וצער על חוסר הישג אין מקומם לפני מי ש "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" בכל רגע נתון עם דביקות נכונה בו, אפשר כנראה לחוש כיצד צריך לפעול.
הפסקתי להיות הבמאי התסריטאי והמפיק, אני חייל פשוט שמנסה בכל רגע להבין את רצונו יתברך ולהשתדל לעשותו. בלי עבר ובלי עתיד. בלי חשבון רווח ובלי דאגת העונש. כל רגע, כל יום, רק להיום.
רבש"ע גם על תחושותי אלו אני אומר לך "רצונך ייעשה ולא רצוני"
