על דינה ועל ניצול מיני
הוא היה ההפך הגמור מכל מי שהיא הכירה. מהסביבה שבה גדלה. מהחינוך שקיבלה. הדבר הכי רחוק שניתן להעלות על הדעת מאחיה וכמובן מאביה. ממש לא החתן האידיאלי. ובכל זאת, רגעים אחרי שנחטפה ונאנסה באגרסיביות כמה פעמים, אחרי שעונתה באכזריות, דינה החליטה להישאר בביתו 'החמים' של שכם. המדרש (בראשית רבה פ, י"א) מספר שהסיבה שנכתב בפסוק "ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו." היא, שבאמת "לקחו" אותה משם. היא לא רצתה לצאת, ולכן נגררה משם.
"ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין - שלא היתה רוצה לצאת משם" – דינה, אחר כל מה שעברה, לא יצאה מבית שכם בכוחות עצמה... גדולי המוסר (ר' ירוחם ממיר זצ"ל) תולים את הסיבה שהיא לא הסכימה לעזוב את בית שכם, בכוח טימטומו של החטא. כשכותבת התורה את המילים "וידבר על לב הנערה", היא מגלה לנו על כוחו הגדול של הפיתוי. הוא מכשיל ומפיל את האדם כל פעם מחדש. כשהלב מתפתה לדבר מסוים, אין לאדם שום סיכוי מול הפיתוי. הדרך היחידה להתמודד איתו היא לא להתפתות מלכתחילה (מוכר?) שכם פיתה, דינה נתפתתה. זהו.
- - - - - -
מגיל צעיר, הסבל, מנת חלקה של דינה הסעיר אותי. לחץ לי על כפתורים משלי. ולא בכדי, הותקפתי בילדותי. הארוע הזה שינה אותי. לימד אותי המון על עצמי. אני חש שיש לי מה לומר פה. אדגיש כמובן, שאין לי שמץ של הבנה בבֵּיתו או בבִיתו של יעקב ומניעיו של שכם, בסך הכל מצאתי הזדמנות להציף כאן נושא הקרוב לליבי, או שמא יש לומר שמדבר על ליבי... שיהא לתועלת.
לקח לי זמן להבין שהותקפתי מינית. לא בגלל שאני אדיוט. פשוט לא ראיתי בזה תקיפה. בהרגשה שלי הייתי אחראי להתרחשות לפחות כמו מי שהיה עימי באותו הזמן. גם בגיל מאוחר יותר, כשכבר הבנתי שיש משחקי ילדות ודברים שלא נעשים גם בין 'חברים', לא כעסתי עליו.. ההפך, נשארנו בקשר קרוב זמן ממושך (עד שלמדתי לומר לו לא) כי הטענה העיקרית בתוכי היתה כלפי: מה אתה רוצה ממנו. הסכמת. אתה אשם.
והאשמה הזו מוטטה אותי. במשך שנים כירסמה את יסודות אישיותי. את מה שחשבתי עלי. ולא פחות קריטי, את מה שחשבתי עליו. אז נכון, הותקפתי על ידי דמות שרציתי מאוד לידי מסיבות שונות. אבל עדיין, גם כשקלטתי שנוצלתי (שימו לב למכבסת המילים) לא יכולתי לקרוא למה שהיה, בשמו. לא הייתי מסוגל לומר עליו מילה רעה. תבינו האיש שדד את ילדותי, תמימותי. והמקסימום שיכולתי לומר עליו הוא – "חולה". הנפש שלי לא הסכימה לעמוד מול זה ולחוות את זה. זה היה גדול עלי, היה צריך "לגרור" אותי משם.
כי השלב הבא היה בושה. גדולה. ממני. איך נתת לזה לקרות? איזה מין בנאדם אתה? רק היום, עמוק בתוך ההחלמה אני יכול (לראשונה בחיי) לומר לי את הדברים כפי שהם. ללא אשמה בושה הכחשה או הבלעה; לא הותקפתי ולא נוצלתי. חברים, נעשה בי מעשה סדום. לא פעם אחת, כמה פעמים. הופעל כלפי כוח. לא פיזי, נפשי. רגשי. והוא היה לא פחות חזק ממנו. למפרע אני יודע גם שאיני אשם בשום דבר שקרה שם. הוכרחתי על ידי מספר גורמים לשתף פעולה עם מה שמאוד לא רציתי.
אין סיכוי שהייתי מגיע לתובנות הללו מיד ולבד. הבלבול בין מי שהכאיב לי למי שכל כך רציתי בקירבתו לא נתן לי לראות אותי ואותו באור תואם למציאות, ובכנות אכתוב שלמעשה הבילבול הפנימי שלי גרם לי להימצא בקרבתו עוד יותר. הכוח שלו עלי התעצם ונהיה משמעותי הרבה יותר. הייתי ממש צריך אותו. היום אני יודע שכנראה רציתי לקחת ממנו בחזרה את מה שלקח ממני. את התמימות. את השקט. את הכוח. עשרים ומשהו שנים עברו ממתי שחוללתי עד "שגרר" אותי בורא עולם משם.
- - - - - -
נקודת המבט הזו 'עזרה' לי לחשוב שאולי, רק אולי, התורה כותבת את "ויקחו" כי יש עוד סיבה (בלי קשר לחטאה) שבגללה היה צריך "לקחת" את דינה משם. לא די שהיתה שבורה ומבולבלת מהטראומה נוראה שקפצה עליה כשיצאה לטייל ברחובה של עיר, פתאום, הורעפה עליה חיבה ואהבה אין קץ... וכשכול זה קרה מאותו אדם שכל כך הכאיב לה, היא איבדה את הצפון. כל בריה היתה קופאת 'מקור' פתאומי בלתי נסבל ומגל חום נורא שבא לאחריו, אין מי שלא היה מתבלבל... ואצלה כמותקפת מינית, זה כנראה מסובך עוד יותר. המעבר המהיר בין החוויה המכאיבה והמשפילה לתחושה הנעימה, היה קיצוני. וכשהתוקף עצמו היה אותו אחד שהנעים לה, היא כמותקפת הזדהתה והתחברה עם התוקף. היא חשה 'שמשהו' ממנו נמצא אצלו. הוא שייכת לו. למעשה הם אחד...
יתכן שזו גם הסיבה שדווקא שמעון ולוי נקראו אחיה. כשמבינים את המקום שלה, המעשה שלהם בעבורה מקבל פורפורציה אחרת. הם באמת הצילו אותה. לא רק ממנו. גם ממנה. גררו אותה מעצמה.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
