תאווה רבת עצמה, ערמומית, ו...ממארת.
טבעה של מחלה ממארת ל"ע, שהיא מקננת בגוף האדם תקופה ארוכה. הוא מתהלך שנים בלי כל תחושה מיוחדת, הכל מתנהל לו על מי מנוחות, אבל שם בפנים מתבססת לה המחלה, שולחת זרועות ארוכות לכל עבר. כשהיא מתחילה להציק זה כבר אחרי שהיא התנחלה כראוי.
מרגע הגילוי מתחיל מרוץ לא פשוט, מרוץ החיים. כל צד מנסה להדביק את השני. האדם עושה את אשר לאל ידו כדי להקדים את המחלה בצעד אחד ולהדבירה. מאידך, המחלה גם היא אינה נחה, היא מגבירה את התפשטותה. שני הצדדים יודעים היטב, שייתכן והם חיים על זמן שאול, הכל שאלה של זמן.
הכח להתגבר על המחלה, נמצא במח, חדר הפיקוד המופלא האוצר בתוכו כוחות בלתי מוגבלים כמעט. כח רצון, אופטימיות, ותקווה, יכולים לגבור כנגד כל הסיכויים, כך בכל אופן מוכיחה המציאות.
יש רגע אחד בו כלו כל הסיכויים ויורד המסך. אותו רגע בו הצליחה המחלה לצלוח את כל המאבקים נגדה, והשתלטה על המח. כשזה קורה קורסת לה באחת אסטרטגית הלחימה. דומה הוא אותו הרגע, למצב בו חודרים מים לחדר הפיקוד באנייה טובעת. המשאבות שובתות, המים גואים והאנייה שוקעת.
התאווה, מחלה ערמומית, רבת עצמה, ו...ממארת. כך פשוט. בתחילה היא לא מורגשת, יש לה מוטיבים מהנים למדי. כשהיא מתחילה להציק כבר די מאוחר. מסלול החיים שלה בולע לתוכו כל דבר. התיאבון שלה לא יודע גבולות, פעם אחת יותר מדי, ואלף פעמים לא די. היא אף פעם לא מרוצה ולא שוקטת על השמרים. תמיד בדרך למטרה הבאה, בעקביות ובנחישות.
הנשק הקטלני ביותר שלה, הוא הפיכת הגדולים שבריגושים למשהו נדוש וחסר טעם. כל חציית פסגה מובילה לפסגה גבוהה יותר שבאופק. היא פוגעת במנגנון הסיפוק והופכת אותי לאדיש. אדישות כלפי כל ריגוש, גם חיובי. בשנות ה"שימוש" בה, הספקתי לחוות אין ספור רגעי קושי, ייאוש, תקווה, עליות ומורדות. קשה מאד לחוות מחדש חוויות רוחניות מסעירות כפי שלא הרגשתי כבר בעבר. אני די מורגל ומנוסה בכל סוגי ההרגשות לסוגיהן. גם אפרוריות זו היא חלק מהסיפור, כבר לא נותרו אופציות רבות להתנערות. מנגנוני ההתרגשות "משומשים" ושחוקים.
כל זה רע מספיק, אבל עדיין לא מגיע לגרוע מכל. הסכנה הגדולה היא בהשתלטות של על כח הרצון. אם יש סיכוי שארצה להדוף אותה, הוא מונח באותו כח. בשאיפה המתמדת להתחדשות. הרצון הוא בעצם נקודת ה"אני" שבי, שנותר לפליטה. שריד למלחמת הקיום האכזרית המתנהלת שנים רבות. התאווה מכוונת הכי גבוה שאפשר, השתלטות על המח. על חדר הפיקוד. משם כבר היא תנהל את העצמי שלי. כשהיא תגיע לשם היא כבר תדאג לנתק את כל האנטנות המקשרות אותי עדיין עם ישויות חיצוניות. תכבה את אחרון המנועים הדוחפים עדיין החוצה אל האור.
מעגל הקסמים הבלתי נגמר של השימוש בתאווה מתוחזק במידה רבה ע"י הייאוש לצאת ממנה, תוצאה של ניסיונות כושלים חוזרים ונשנים. כל תנופה מחודשת שנגמרה בהתרסקות הוסיפה עוד לבינה בחומת האטימות הגדלה והולכת. הבעיה היא שיש צורך הכרחי עד נואש במנגנון הנעה. גם אם הוא רק רגעי, הוא עדיין חיוני להניע תהליכי החלמה.
הבשורה המרנינה של תכנית ההחלמה, הפיחה חיים בעצמות היבשות, והפעילה באורח פלא את ה"סטרטר" החלוד שלי. מי היה מאמין שהמנוע החלוד שכבר שבק חיים מזמן, יתעורר לתחיה. כמה גניחות שקטות והנה הוא שוב פועל, צלילים מונוטוניים ענוגים שכבר לא נשמעו זה עידן ועידנים. לא הייתי מאמין שהסטרטר הזה יפעל שוב אחרי כל ניסיונות ההנעה שכשלו.
פעם, בתחילת הדרך, היה נגמר המצבר מדי פעם, אז עוד הייתי מבקש את עזרתם של אחרים נדיבי לב בהנעה חיצונית. כן, זה לא היה נחמד להזדקק לטובותיהם של אחרים, לעמוד כעני ולהתחנן לחיבור. זה מה שהייתי צריך כדי להניע את הרכב. כבלים מרכב לרכב ו...הופ, התעוררות לחיים. עד שיום בהיר אחד כל העסק התחיל להימאס עלי, לא די ש"זכיתי" בגרוטאה ישנה ואני שונה ממרבית הנהגים בעלי מכוניות "בריאות", אני עוד צריך לבקש עזרה מאחרים, למה? אז פשוט החלטתי להפסיק את מופע העוועים ולהסתדר לבד. נכנסתי והתנעתי, הסטרטר זעק והתייסר, מדי פעם התעורר גם המנוע לחיים, עד לאותה פעם בה התרוקן המצבר סופית. במקום לבקש חיבור חיצוני, סובבתי שוב ושוב את הסטרטר. הפעם נותרו זעקותיו ללא מענה. כשגם הוא השמיע את זעקתו האחרונה ולאחריה דמם, אבד לו הסיכוי האחרון להצתה מחודשת.
לחולה במחלה, "שימוש" אחרי "גילוי" התכנית, מסוכן עד קריטי. אין לי "סטרטרים" לניסיונות מיותרים. אם המחלה הצליחה להתגבר על התקווה האחרונה לחזרה לשפיות בדמות התכנית, היא בעצם מאיימת על חדר הפיקוד, צריך עוד איזה נס שיחזיר את מנגנון ההפעלה (החיובי...) לחיים. ניסים גלויים כידוע, לא קורים כל יום.
אותו כח משחית שאינו מסתפק במה שיש ורוצה עוד, פועל גם ביחס להחלמה. הריגוש הראשוני החזיק מעמד כל עוד הדברים הלכו כשורה. כוחו של הריגוש הוא בחידוש שלו, להחזיק מעמד בנקיות תקופה ארוכה זה משהו שונה ומרגש. "חזרה לשגרה" עשויה להביא את המחלה לא רק בתאווה עצמה, אלא גם לפגוע במנגנון ההתנעה ולהחזירו למצבו הקודם.
