צעד חמישי
למה חשוב כל כך להתוודות? מה כבר אחדש לאלוקים, מה הוא לא יודע מי ומה שעברתי? מדוע הווידוי צריך להעשות בפני 'אדם נוסף'? במי כדאי לי לבחור?
השלמנו את הצעד הרביעי, נוכחנו שאיננו יכולים לשנות את הזולת, עלינו להתמקד בעצמנו, בדקנו בעקביות מה היה שגוי בהתנהלות שלנו! 'שמנו אצבע' על הנקודות החלשות באופיינו וראינו את פגמנו, אם ברצוננו להפטר מהם נידרש לפעולה - שיחה עם אדם נוסף על טבעם המדויק של פגמנו - וידוי! לא נחדש שום דבר לכח העליון, הוידוי הוא עבורנו! איננו יכולים להמשיך לנהל חיים כפולים!
הפחד שאנשים מבחוץ ידעו מי אנו באמת מפריע לנו לחיות, אין לנו ברירה, עלינו לספר לאדם אחר את סיפורנו, ננהג באומץ, נוכיח את כנותנו עם עצמנו ועם אלוקים. כמעט כל מי שניסה להימנע מהצעד המשפיל ושמר לעצמו עובדות מסוימות על חייו חזר להשתמש, הסיבה היא כנראה בגלל שניקיון הבית שלו לא הושלם, לא ניתן ללמוד מספיק על ענווה חוסר פחד וכנות מבלי לחשוף בפני אדם אחר את כל סיפור החיים, עד שלא נשמיע בקול רם את מה שהסתרנו זמן רב כל כך, תישאר הנכונות שלנו לעשות 'בדק בית' רק בגדר רעיון.
בגלל שהפכנו למומחים באשליה עצמית ויש לנו נסיון עשיר בהצדקה עצמית, אדם כמונו לכשישמע אותנו יוכל להאיר לנו את המניעים שלנו באופן הברור ביותר ולכוון אותנו בנתיב הרוחני הרצוי לנו. ננקוט בזהירות ובתבונה כשנחליט מי ישמע את הסיפור שלנו, יש כאלה שיבחרו בספונסר, בכל מקרה כדאי שיהיה איש עם נסיון, אדם שיש לנו בו אמון, אם נצליח 'לומר הכל' מבלי להסתיר דבר, הכאב ידעך ובמקומו תבוא שלווה מבריאה.
(צעד חמש מתוך: 12 ו12, הספר הגדול, והספר הלבן)
- - - - - - -
התביישתי, פחדתי ממה שבן שיחי יחשוב עלי, גם אם יהיה לו מספיק טקט והוא לא יראה לי את זה, בעיני עצמי הייתי המפגר הגדול ביותר בעולם. תינוק מגודל שמתעקש על זוטות. מספיק שזה מה שאני יודע על עצמי, עכשיו יש עוד מישהו שיתייחס אלי כאידיוט מושלם, אבל אחרי שראיתי את המבט בעיניו, כשהקדים ואמר שסביר להניח שלא אשמע כאן היום שום דבר שלא שמעתי בעבר או עשיתי בעצמי, הוקל לי, כששנינו פרצנו בצחוק אחרי עוד סיפור הזוי והזדהות משחררת ממול.
צמרמורת הרעידה את גופי כשקלטתי את גודל הזוועה שעברתי בילדותי, כשראיתי דמעות של צער אמיתי נקוות בזויות עיניו, פשוט ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון, משקל עצום ירד מעל כתפי, פשוט הלכתי יותר זקוף, קליל. איזו שמחה שלא ויתרתי על החויה הזו. תחושת החופש והשחרור שחוויתי שם לא דמתה לשום דבר שחשתי מעודי, אני חושב שגם הצורה שאני משתף בקבוצה השתנתה מאז, לא עוד דופק מואץ כשהתור שלי לחלוק מתקרב, נראה לי שאני יכול לחלוק בצורה כנה לאין ערוך מאז, משהו בתוכי פשוט נרגע.
לסיכום: מבלי להישמע דרמטי מדי, את החוויות שלי בהחלמה אפשר לחלק לפני הצעד החמישי ולאחריו, אני מקבל על עצמי להמשיך ולעשות 'צעד חמש', לא אשמור סודות! אמצא אדם שאסמוך עליו ואשתף מהר ככל האפשר. אני לא יכול להתווכח עם הצעד הזה, ראיתי את הפירות.
אשאל את עצמי: מצאתי את האדם המתאים לשמוע את הסיפור שלי? אני מוכן להפסיק לחיות חיים כפולים? האם ספרתי הכל? יש משהו שהעדפתי לשמור לעצמי? מה קיבלתי מהצעד החמישי?
