החלמה לוקחת זמן
אחת הסיסמאות האהובות עלי היא: "לא התמכרנו ביום אחד ולא נחלים ביום אחד". יש לי מעין ציפייה סמויה כזו, שכל הבעיות שלי יפתרו בבת אחת. כאילו, הפסקתי לאונן, אז זהו, עכשיו אני אדם רגיל, הכל מעולה. למה אני עדיין...
לא. פינוקיו, אני עדיין לא ילד אמיתי. הסיבות שבגללם נמשכתי לאובססיה קיימות. כל מה שהצלחתי באסירותודה לעצור (בשלב הראשון של ההחלמה, כמובן), היה את הפיתרון שנתן לי את תחושת הקיום והביטחון (אהוב, משמעותי, מצליח, גברי, כל אחד והקשריו האישיים). ברור שדברים יתפרצו.
ברור שדברים לא יהיו בסדר.
ברור שאני ארגיש רע.
ברור שאשתי לא תחזור אלי על ההתחלה.
המשל שמופיע ב'ספר הגדול' (ספר הבסיס של 12 הצעדים) הוא שלאחר שסוף סוף אני מפסיק להשתמש, אני רואה אל מול עיני את ההריסות שסופת ההוריקן הרגשית שההתמכרות שלי עשתה בכל מרחבי חיי. עכשיו הגיע הזמן לשקם.
אבל שיקום לוקח זמן.
התוכנית מתמקדת 'ברק להיום' גם מסיבה זו - אין טעם לרצות בכל מאודך את התוצאה הסופית, זו פנטסיה שאינה מסכימה להתחייב למציאות איך שהיא כאן ועכשיו.
יש טעם להתחייב לתהליך של תיקון ושיקום. תוך קבלה של החסרונות, והקשיים.
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי אומר לאשתי - מה אני אעשה, אני לא אוהב את זה במיוחד, אבל התגובה האחרונה שלי הייתה כי יש לי בעיות רגשיות. מה את רוצה שלא יהיו לי אותם? גם אני רוצה. אבל כרגע הם כאן, וזה באמת קשה, ומעצבן, וכנראה שדי משגע אותך, כל מה שאני יכול לומר הוא שאני מקווה שבעתיד, אולי בשנה הבאה, הדברים יהיו יותר טוב, אבל כרגע זה המצב. הבעיות שלי כאן, אני אמנם מטפל בהם, אך איני יכול לדאוג לכך שהם יעלמו בכל רגע נתון...
מקווה שהפרספקטיבה עזרה מעט.
