בלעדי
שנים לא ראיתי אור שמש. אני מטונף. מלא שיער וליכלוך. כבר שכחתי איזו תחושה יש למים שזורמים על הגוף. והנה. דלת הברזל האדירה נפתחה בבת אחת. מבלי לראות, חשתי בידיים חסונות לופתות את זרועותי ומושכות אותי למעלה, החוצה 'מהבור'. והמחשבה הראשונה שצפה היא, בטח - עוד פעם באים לקחת אותי. לאן הפעם?! נו, ומה עכשיו? עוד אכזבה?! אין לי כבר כוח לחיים האלה.
בשלוש עשרה השנים האחרונות חטפתי על לא עוול בכפי, בלי סוף. דווקא כשניסיתי להיות בסדר. אינספור פעמים שאלתי את עצמי "מה רצון אלוקים ממני", איזו ברירה היתה לי? מה אני בחרתי להיות הכי אהוב על אבא שלי? אני המלצתי לו לקנות לי את כתונת הפסים? וכי יכולתי לא ללבוש אותה?
מה, אני הזמנתי את החלומות הללו? יכולתי לעשות משהו אחרת? לא ללכת לדותן? לא לדבר עם "האיש" שהפנה אותי לשכם? וכי בשבילי הלכתי את עשרות הקילומטרים מעמק חברון עד לקצה השומרון? מה נראה לכם, ידעתי או לא ידעתי כמה שמעון ולוי 'אוהבים אותי'? אתם באמת חושבים שאני מעופף ברמה כזו שלא שמתי לב שהם כבר לא מדברים איתי?
תשמעו, נמאס לי. הקור בבור והפחד מהנחשים הרסו אותי. את שארית הכבוד העצמי נטלו ממני, לא נשאר ממני כלום. עבד. זה מה שאני. שווה 20 שקל. לא עזרו כל ההשתדלויות שלי, ההוא מלמעלה החליט לדפוק אותי עוד פעם. עד העצם. כדי להראות קלוני קבל עם ועולם הוא שלח אלי איזו מנוולת שירדה לחיי. העלילה עלי שטויות. מה לא עשיתי כדי להימלט ממנה, והוא, הוא לא ראה שעמדתי בניסיון? בטח, פרס (פְּרַאסְק) הוא הביא לי על זה... כלא. עם הגרועים שבבני האדם. אה, וכשניסיתי לצאת משם, כמו שכל בן אנוש היה מנסה, הוא דאג לי לעוד שנתיים נוספות בתוך האיכסה. אוף. מה אתה (היושב במרומים) רוצה ממני? לא הספיק לך עד עכשיו?! אתה נהנה ממה שעושים לי?!
ריצה? מה הבהילות? אה, סוף כל סוף מקלחת ותגלחת. פשש כמה רגעים של נחת. אדון פרעה יקר, יש לי פיתרון, אבל... לא אפצח את פי לפני שתתחייב בפני לתקן את הרשעות הכי גדולה שנתקלת בה מעולם. אין לזוועה הזו אח ורע. כן, אני הבנאדם הכי מסכן בעולם. נקרעתי מזרועותיו האוהבות של אבא שלי לפני שלוש עשרה שנים ואני מת מגעגועים אליו ואל האח הקטן המתוק שלי. אני נותן לך הצעה שאי אפשר לסרב לה - תביא אותי אליהם ואציל אותך ואת ארצך, אם לא, אתה מוזמן להחזיר אותי 'לבור'. איני צוחק, דע לך, שאתה לוקח אותך ואת כל עמך לשאול.
אבל לא. שום דבר מכל הפיטפוט ההגיוני הזה (יש מי מאיתנו שלא היה חושב ומרגיש כך?) אף לא נאמר במחשבה. אי אפשר לומר "בלעדי" - זה לא אני, זה הוא - מתוך מירמור ומסכנות.
מהיכן ידע פרעה שיוסף הוא "איש אשר רוח אלוקים בו"? פשוט מאוד; רק אדם שחי את אלוקים בכול הרמ"ח ושס"ה שלו יכול 'לדלג' מעל סבל וכאב של שנים, להתמקד בכאן ועכשיו ולהתפקס מרגע לרגע ולדעת שהכול, ה-כול לטובה, ומאיתו יתברך. ולא לומר את זה מהשפה ולחוץ. "להיות" בעניין לחלוטין.
במצבו? כל בר דעת יבין אותו לגמרי אם הוא היה 'מנכס' לעצמו קצת מהתבונה. משפיל מבט ומהמהם משהו על זה "שברוך השם" הוא מביא לידי ביטוי את יכולותיו... אך לא, בגדלותו הוא אומר – בלעדי. אני לא הסיפור פה. מתוך אמונה אמיתית שבאמת הוא רק שליח, אין לו שום בעיה 'להחמיץ' הזדמנות בלתי חוזרת שכזו להאדרה עצמית. מודע לרוח האלוקים שמפעמת בקרבו הוא מודיע - "יש כאן משהו שהוא הרבה יותר גדול ממני". לא תמיד היה לי נעים, אבל רצונו נעשה בחיי. שלומי בא ממנו, גם שלומך.
"האלוקים יענה את שלום כולנו".
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
