מחזור חדש לקבוצת הצהריים

חברים יקרים,

ביום שני הקרוב, ז' טבת, 27/12, יתחיל מחזור חדש של הקבוצה היומית בצהריים, בלימוד של הספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרויות בשיטת הצעדים). הקבוצה מתקיימת בימים שני, שלישי, רביעי וחמישי מהשעה 1:30 למשך שעה.

במחזור הנוכחי נתחיל את הקבוצה בקריאה מהספר, ולאחר מכן יהיו שיתופים על הקריאה ובכלל.

הקבוצה מתקיימת בקוד הסגור. המעוניינים לקבל את הקוד נא לפנות לאימייל help@gye.org.il (שימו לב: אתמול הופיע מייל שגוי. אם שלחתם מייל אתמול - נא לפנות שוב היום למייל הנכון. איתכם הסליחה)

להתחתן הרבה

היה לנו בחור בישיבה עם בעיות קשות בתקשורת בין-אישית. היינו בטוחים שהוא לא יתחתן לעולם.. בסופו של דבר דווקא הבחור הזה התחתן הכי הרבה פעמים...

לגלות פתיחות

לא קל ללמוד לחיות בדרך חיים חדשה. לפעמים, כשהדברים נעשים קשים במיוחד, אנו מתפתים לקחת את הדרך הקלה ולחזור לחיות לפי הרעיונות הישנים שלנו. אנו שוכחים שהדפוסים הישנים שלנו הרגו אותנו. על-מנת לחיות בדרך חיים חדשה, עלינו לגלות פתיחות לרעיונות חדשים.

בימים ההם ובזמן הזה

בימים ההם

זה היה לפני שלוש שנים, אני משומש עד העצם, יושב ושר שירי חנוכה עם ילדי, פיזית זה מה שעשיתי, נפשית הייתי הרחק משם לא רואה את הילדים, את אישתי את נרות החנוכה או המעוז צור, רק יודע שאילו היה בכוחי לא הייתי כאן כלל!

המחשבות אי שם עם אישה אחרת שיושבת ברגעים אלו ממש עם ילדיה ובעלה ושרים שירי חנוכה...

צלצול בפלאפון של אישתי שהיה לידי, אני עונה ומסיים את השיחה במהרה... וקולט ביומן השיחות שם לא מוכר, חיטוט קצר ונגלה לעיני מספר של חברי הטוב ביותר שהלך איתי דרך ארוכה בהחלמה הראשונה שלי....

בלבול, הלם, דפיקות לב, כעס, תסכול, רחמים עצמיים ובמיוחד פ ח ד! המון פחד!

פניתי לדבר עם חבר אחר שהיה קרוב לליבי בזמן ההחלמה הראשונה, נפגשתי איתו, קיבלתי הקשבה, חמלה, אמפטיה והזדהות, לא פתרונות, לא עיצות רק הרבה ביחד.

התקשרתי לאותו חבר שאת המספר שלו גיליתי בטלפון של אישתי, שלום, מה שלומך? אתה מוכן לומר לי מה המספר שלך עושה בפלאפון של אישתי?!?!?!

"כן". הוא עונה. "אני מדבר איתה".

שוב הלם, זעזוע, בדידות, רחמים עצמיים כעס, טינות והמון המון פחד!!!

מה זאת אומר?! אתה מדבר איתה?! מה יש לך איתה???

והוא מסביר: "היא פנתה אלי בצר לה, כשהתברר לה שאתה שוב משתמש, שאתה מנהל רומן, היא לא ידעה לאן לפנות ופנתה אלי. בהתייעצות עם הספונסר שלי עניתי לה, הכוונתי אותה לאס אנון"

מה???????? ולא סיפרת לי???? איזה מין חבר אתה?? בוגד!!!

ושוב הוא עונה ברוגע: "כך קיבלתי מהספונסר שלי, זה מה שנכון להחלמה שלי... אני אוהב אותך!!"

הפכתי לפקעת עצבים, פגיע ורגיש עוד יותר ממה שהיה קודם... עולמי חרב עלי... בעצם שני העולמות... העולם החיצון כבר יודע, העולם החבוי כבר אינו חבוי...ואני אנא אני בא?!

הייתי מנותק, בעצם לא היה לי כלום בנשמה, לא ילדים לא בית ובודאי לא אישה..... אוי אלוקים (וואלה? אלוקים?) מה אני עושה? לאן אני הולך מכאן?

חזרתי לאס איי.

בזמן הזה

ליל ראשון של חנוכה, אני יושב ושר שירי חנוכה עם הילדים, נמצא ונוכח, פיזית נפשית ורוחנית... איזה תענוג!

אני מרגיש, מרגיש מרגיש... לא מפסיק לחשוב על כך שאני מרגיש, ובאופן הזוי אני כאן, אין עוד "שם"....

ליל שני של חנוכה, רק אני והבת הקטנה בבית, כל שאר יושבי הבית התפזרו איש לענייניו הנחוצים, מדליק נרות רק אני והקטנה, אני כאן, כאן, כאן!!

אני מרגיש שבני הבית חסרים לי אבל אני כאן עם הבת שלי, בבית שלי עם חנוכה שאני מחובר אליו...

אישתי חוזרת מאוחר יותר ושואלת: היה לך עצוב רק אתה והקטנה?

והנס קרה... עניתי: הייתם חסרים לי, אבל לא הייתי עצוב, רק מחובר!!!

תודה אבאל'ה, רק אתה יכול לעשות ניסים בזמן הזה לעומת הימים ההם...

התסביך הדתי שלי

אשתדל לעשות את זה ברור ולכן אפתח בהבהרה: המחלה שלי (מחלת ההתמכרות למין) איננה מחלה דתית והפתרון שלה הוא לא פתרון דתי. בדיוק כפי שאדם ששבר רגל צריך רופא ולא לימוד תורה, ובדיוק כפי שאדם שחולה בסכיזופרניה או כל מחלת נפש אחרת צריך פכיכולוג ולא ייעוץ מרב, כך גם במחלה שלי. יתירה מזו, במחלה שלי ישנה חשיבות רבה יותר לפנות לאנשי המקצוע וזאת כיון שהיא משלבת שלושה מרכיבים שונים: פיזי, נפשי ורוחני, וכך היא הופכת למחלה שהסיכויים לפתור אותה בעצמי או באמצעות שיחות חיזוק הם אפס מאופס. זאת הסיבה בגללה בקבוצות של 12 הצעדים לא מדברים על דת בכלל, כיון שהנסיון לפנות לעזרה דתית יכול לתת לנו את הרושם המוטעה כאילו זה במקום ללכת לרופא - והתוצאות הרסניות.

(במאמר המוסגר ובקצרה אסביר שהמילים דת ורוחניות למרות שהם דומות, בפועל הם מייצגות מושגים שונים לחלוטין. ישנם אנשים דתיים מאוד שאינם רוחניים בכלל, וישנם אנשים מאוד רוחניים שלא שייכים לשום דת. בויקיפדיה מתוארת רוחניות בערך כך: רוחניות היא דרך חיים המטעימה את המימד הנפשי והפנימי של הקיום. מרבית ההשקפות הרוחניות רואות את חיי הרוח כעיקריים ואת החיים החומריים, הפיזיים, החיצוניים - כמשניים בחשיבותם. השקפות רוחניות רבות נסמכות על אמונה בקיומה של מציאות על-חושית כמו אלוהים.)

ובכל זאת, לפן הדתי יש מרכיב חשוב במחלה שלי והוא נמצא ברקע גם בהחלמה.

למה הגעתי להחלמה? כי כאב לי נורא מהשימוש בתאווה. למה אני נשאר בהחלמה? כי היה לי רע במחלה. נקודה. אני לא כאן כיון שזה אסור או כיון שאשתי תפסה אותי או כיון שזה לא מוסרי או כל סיבה טובה אחרת. אני כאן רק בגלל סיבה אחת: רע לי בתאווה ואני רוצה חיים נורמליים. לומר שהגעתי להחלמה בגלל שהתאווה אסורה על פי התורה, זה כמו לומר שאני נושם רק כיון שכתוב "על כרחך אתה חי" אבל אם זה היה מותר - הייתי מפסיק לנשום ומת. נראה לי די הזוי לומר שישנו אדם שלא מתאבד רק בגלל סידורי הקבורה שלו או בגלל שזה עבירה. אדם נורמלי לא מתאבד רק כיון שהוא רוצה לחיות. למה הוא רוצה לחיות? זאת שאלה טובה אבל די מוזרה ואני משאיר אותה לפילוסופים ואנשי האקדמיה. זה לא נוגע לי.

אז למה אני בהחלמה? כי אני רוצה לחיות, ורוצה חיים נורמליים בלי כאב אין סופי. מה כאב לי בהחלמה? הכל. טוב, באמת הכל כאב לי, אבל אפשר גם לנסות לפרוט את זה לפרוטות ולדלות מתוך המכלול כמה סוגי כאב שונים. לא כל סוגי הכאב ליוו אותי לאורך עשרים שנותיי במחלה, חלקם באו וחלקם הלכו. למשל כאב הבגידה באשתי הגיע רק אחרי החתונה, ולאידך כאב העבירה והאיסור עזבו אותי שנים רבות לפני שהגעתי להחלמה כיון שבשלבים המתקדמים הייתי כבר כל כך מסומם מתאווה שהאיסור כבר לא תפס מקום בכלל.

אחד מסוגי הכאב היה הכאב הדתי. אני לא מדבר רק על הכאב מכך שזה אסור, אלא בעיקר על הכאב שנגזר מכך, והוא הכאב של פיצול האישיות הנורא. גם אם בתוכי כבר השלמתי עם העובדה שאני עובר עבירות (כך חשבתי לתומי לפני שהבנתי שאני חולה), עדיין לא יכולתי להרגיש אדם שלם. ההרגשה הזאת של שני בני אדם שחיים בגוף אחד היה מרכיב חשוב בכאב אותו לא יכולתי להמשיך לסבול. במשך שנים הסתכלתי על החברים שלי, הידידים מבית הכנסת וכל החברה שבה אני חי ולא הרגשתי קשור ושייך. איך אוכל להרגיש שייך בזמן שאני נופל שוב ושוב בדברים שהם היפך גמור מהחזות אותה אני מציג כלפי חוץ? אז היו זמנים שניסיתי להיות כמו כולם ולהילחם מלחמת חורמה בתאוות, והיו זמנים שבהם החלטתי להתעלם מהעולם בו אני חי כיון שמצב אחר היה בלתי אפשרי. שתי הדרכים - למותר לציין - נחלו כישלון מהדהד.

ואז הגעתי לתכנית וראיתי אנשים כמוני, אנשים טובים, שומרי תומ"צ, אנשי משפחה נורמטיביים ובעלי מעמד בחברה הדתית והחרדית, והם חולים. בדיוק כמוני. זה היה הלם לא פשוט, אבל כשהסתכלתי עליהם יכולתי לראשונה לראות את עצמי במראה. כשראיתי אותם ואמרתי לעצמי "לא יכול להיות. אין מצב שהם עשו דברים כאלו", הבנתי שהם אומרים את אותו דבר עליי. ושנינו צודקים... אין מצב שאני או הם עשינו את מה שעשינו.

אבל אנחנו חולים.

אז נשארתי בהחלמה ומאז - בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי, 447 ימים, כל יום רק להיום.

הליכה שונה

עוד ניתן להמליץ לקבוע את ההליכה ברחובות שתיעשה בצורה חיצונית מרוממת כהולך לפני המלך ובצורה מכובדת. כגון, ליישר את הכובע וכדו' להרגיש גדלות האדם, ולהחזיק ביד איזה ספר שיש לו הערכה גדולה אליו, אפי' סגור. צורת ההליכה זו שומרת עליו להרגיש מרומם ומכובד, ונותנת לו כח להתרחק ולמאוס בדברים שפלים.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)