מחזור חדש לקבוצת הצהריים

חברים יקרים,

ביום שני הקרוב, ז' טבת, 27/12, יתחיל מחזור חדש של הקבוצה היומית בצהריים, בלימוד של הספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרויות בשיטת הצעדים). הקבוצה מתקיימת בימים שני, שלישי, רביעי וחמישי מהשעה 1:30 למשך שעה.

במחזור הנוכחי נתחיל את הקבוצה בקריאה מהספר, ולאחר מכן יהיו שיתופים על הקריאה ובכלל.

הקבוצה מתקיימת בקוד הסגור. המעוניינים לקבל את הקוד נא לפנות לאימייל help@gye.org.il

מרביץ תורה

המלמד: "יוסל'ה! מדוע הרבצת לזלמן בהפסקה'? יוסל'ה: 'הוא התחיל איתי'. המלמד: 'אז למה לא פנית אלי'? יוסל'ה: 'למה?! המלמד יודע להרביץ יותר טוב ממני'?..

יש תקווה

כשאנו באים לפגישות הראשונות שלנו במכורים אנונימיים, אנו פוגשים מכורים מחלימים. אנו יודעים שהם מכורים, כי הם מדברים על אותם חוויות ורגשות שהיו לנו. אנו יודעים שהם מחלימים בגלל השלווה שלהם - יש להם משהו שאנו רוצים. אנו חשים תקווה כשמכורים אחרים משתפים אותנו בהחלמה שלהם בפגישות.

סודות = חומות

די בתחילת הדרך, הבהירו לי לחלוטין שלא אוכל להיות אותו אדם רק נקי, שאצטרך לחוות שינוי מהותי, לא רק בקשר לתאווה, לחיים, לדוגמא, אתה כבר לא יכול להתבונן בחיים מבחוץ, עליך למצוא את עצמך באותו הצד של שאר העולם.. לא משנה איך, הגיע הזמן שתהיה חלק מהציביליזציה, "לא תוכל להיות חלק מהאנושות אם לא תהיה חלק מהאנושות", לא מובן מאליו, האסימון ירד אצלי, התחברתי עם ההגיון הזה והתחלתי לפעול למענו.

הניסיונות הראשונים שלי להתקרב לאנשים בכלל, ולסביבה הקרובה בפרט, נכשלו. לחלוטין. כל שיחה עם אשתי, או ההורים שלי הפכה לעימות, "הם" לא מבינים, "הם" לא מכילים, אשתי לא מפסיקה לנסות לשנות אותי, ואבא שלי לא מבין שעברתי כבר את גיל חינוך.. (גם בעבודה היו לי קשיים אבל זה בגלל הקושי שלי לקבל סמכות, וזה עניין למאמר אחר ב"ה) דווקא עם אנשים חולים רוחנית, מכורים כמוני, היה לי יותר קל.

יכולתי להקשיב להם (טוב, לא תמיד, אבל השתדלתי..) אבל יותר חשובה היתה התחושה 'שהמכורים' מקשיבים לי, לא הצלחתי להבין מדוע זה לא קורה בבית, למה אשתי לא יכולה להקשיב לי, ברגע שהתחלתי לדבר היא שטחה את הטענות הבלתי נגמרות שלה, על הכל. וכשהעזתי להשחיל מילה אחרי מונולוג של דקות ארוכות 'חטפתי' מהמטפל אחר כך על זה שאני לא נותן לה לדבר..

כששמתי לב שבשיחות טלפון אחרות של אשתי עם חברות היא מסוגלת להקשיב, לא מעט, גם עם ההורים, שאר בני המשפחה לא התכתשו איתם כמוני, התפלאתי, מה יש בי שלא מאפשר את השיחות הרצופות, את הפתיחות, ואז הכרתי את - צעד 4 - חשבון נפש עצמי, שלי, לא רק מה לא בסדר עם אחרים, לימדו אותי לבחון בהחלטיות את השגיאות שלי, וכשפחדתי ביקשתי אומץ, אחרי ששחררתי מעט מהכעס כשכתבתי על העוולות האמיתיות והמדומות שנעשו לי יכולתי לבדוק בכנות את החלק שלי.

היה לא נעים, כואב ועצוב לראות איש בוגר מתנהל כתינוק, ואני לא הולך כתוב כאן על כל החסרונות שלי (רבים הם) אני כן רוצה להצביע על דפוס משמעותי שצף ועלה פעם אחר פעם, נקודה מכרעת בכל הקשור ביחסי אנוש – סודות. כל מי, באופן גורף, כל מי שהיה לי סוד שחששתי שיחשוף לא הצלחתי להתקרב אליו. ולא, זה לא היה במודע, הבטן שלי לא היתה חייבת להתהפך, ברוב המקרים פשוט היה לי לא נעים, תחושה שאני "לא מובן", כל דיאלוג התחיל ממינוס כאילו אני חייב להתאמץ במקרה הזה יתר על המידה.

וזה מה שקרה, התאמצתי, יותר מדי, ומי שהיה מולי חש במאמץ, או שהוא פירש אותו לא נכון, נסיון ללחוץ והשיג ממנו את מה שלא רצה שיושג. או שסתם לא היה יכול לשאת אותו והגיב בקוצר רוח.. ואז הבנתי למה אין לי בעיה עם מכורים - הם יודעים על הסודות שלי, אין לי צורך במאמץ.. אני לא מפחד מהם.. ברגע שעליתי על הבעיה, השגתי חצי פיתרון, החצי השני הושג באמצעות צעד 5 – שיתוף אדם אחר בכל הסודות שלי. הרגשתי ששברתי את החומות ביני לאנושות.

זה המקום לחזור ולהדגיש, לא מספרים לאדם קרוב על ההתמכרות שלנו בלי להתייעץ קודם עם בעל נסיון. על עצם הגילוי, ולא פחות חשוב, על הצורה והנימה שכדאי לומר את הדברים, לא פעם יש לאופן הגילוי השפעה מכרעת על המשך הדרך ושיתוף הפעולה.

הנסיון שלי הוכיח, אני לא יכול להתקרב למי שיש לי חשש מפניו. מה שגורם לי לפחד יותר מכל מאנשים הם סודות. הם הסיבה להקמת החומות ביני לבין הזולת, הדרך היחידה לפרק אותם היא לחשוף את הסודות שלי, הם פשוט הורגים אותי, רק להיום אמצא מישהו שיש לי בו אמון, אשתף אותו בסודותי ואתייעץ עימו כיצד לנהוג.

הבועה

תור ילד אהבתי מאוד את המשחק 'פרה עיוורת', מכירים את המשחק? למי שלא, התיאור בקצרה - משחק תופסת רגיל, אלא שכאן התופס לא רואה מאומה, קושרים את עיני 'הפרה' והוא צריך לתפוס רק על סמך השמיעה (הצווחות) אהבתי את המשחק, לא להיות התופס, גם כשנתפסתי והייתי אמור להיות פרה בעצמי, בלוליינות (רמאות, אלא מה?) התחמקתי. לא יכולתי לקבל את חוסר השליטה, נסו אתם לתפוס אוסף של צווחות בלי לראות.

משחק נוסף שאהבתי מאוד, היה להיכנס לתוך קופסת קרטון ולהתגלגל במורד הדרך, היינו מטפסים למרומי גבעה והראשון שהיה מגיע לתחילת הירידה ניצח, הייתי 'אלוף' במשחק הזה, לא הייתי צריך (כמעט) לעשות תרגילים מלוכלכים כדי לנצח, השהיה בתוך הקרטון המתגלגל היתה טבעית לי. שנים לא יחסתי למשחקי הילדות שום חשיבות, פטרתי את הכל כמשובה של ילדים, רק בהחלמה, כשלימדו אותי לחשוב, התחלתי להבין שיש סיבות ותנאים לכל פעולה, גם למשחקי הילדות.

כשלמדתי על אישיותי בצעדים 4 - 7 יכולתי לעמוד על ההבדל בין המשחקים, בשניהם איבדתי שליטה מסויימת והייתי מחוייב להסתמך רק על שמיעה וחוש ההתמצאות, לא יכולתי לראות מה קורה בחוץ (טוב, להציץ אפשר בשניהם..) במה עדיף הקרטון על פני כיסוי העיניים. ההתבוננות פנימה סיפקה לי את התשובה - 'בפרה עיוורת' הייתי חייב לצאת החוצה, כללי המשחק חייבו אינטראקציה עם הסביבה, הקרטון איפשר לי להיות עם עצמי לבד, סוליסט שתלוי בעצמו בלבד, לא נשען על טעויות של אחרים. חי בבועה.

עד ההחלמה הטרגדיה הגדולה היתה שאני לא הפסקתי להיות ילד, הקרטון התחלף עם הקול שלי, הפך למחיצת זכוכית בלתי נראית ואני המשכתי להתגלגל במורד.. גם את הטריקים המלוכלכים של הילדים לא זנחתי, ולמרות שכלפי חוץ חייכתי והשתדלתי לומר (בחוסר הצלחה כמובן) את המילים ה (לא) נכונות, לא יצאתי מהבועה, הבועה הפכה לדבר החשוב במציאות שלי, קיבלה חיים ותחזוקה משל עצמה. הלכה איתי לכל מקום. גם היום זו האופציה המועדפת עלי, עייף מהמציאות? לחץ על 'המתג', הורד את התריס, לבש את המסכה והתגלגל בתוך הבועה.

חלק מהבירור שלי עם עצמי היה לשאול את עצמי שאלות נוקבות, לא להסתתר תחת ניסוחים ואמירות של אחרים, וכך שאלתי כנות - מה הבעיה בבועה, במיוחד אם היא מספקת לי רוגע ושלווה.. התשובה הלא נעימה היתה, שזו שוב, כרגיל, רמאות עצמית. רוגע? שלווה? (בהזדמנות אכתוב מהי השלווה בעבורי) התנתקות, אני פוחד, מלהרגיש. ממחויבות, זו סיבת הבריחה לשם. החלטתי ללכת הלאה, נו, ו.. מה הבעיה בלברוח? הה, רציני הבחור. התשובה שוב היתה לא נעימה, אלו לא חיים אמיתיים, זה חיים בכאילו.

בעיה גדולה יש למי שלא יצא עדיין מהבועה, הוא לא מכיר מציאות אחרת, ניתן להסביר לעיוור מהו צבע אדום? יהיה מורכב להבין על מה הכתיבה שהרי הבועה ההולכת עימו לכל מקום תבוא עימו גם לכאן, ולמענו אפרט – בפשטות זה אומר לחיות. בעולם מחוץ לבועה מרגישים. כל מיני תחושות. נעימות יותר ופחות. צריך להיות מוכן לפחד. לשמוח. לבכות. לזעוק, לכאוב. להתרגש. להצטער ולהתרפק על אבא אוהב, להתאחד עם הסביבה, לחוש אותה, לא להימלט מפניה. להיות שם נוכח מבלי להתנהל, מתוך איזון. אמיתי. לא מהשפה ולחוץ.

זה אפשרי. הכלי החזק ביותר שאני מכיר לניפוץ הבועה הוא בקבוצות, מול אנשים שיודעים להבחין בה, לתת לה שם, שמכירים את הריכוז העצמי מנסיונם האישי, וגם שם, ישנו רק אחד ולו מלוא הכח, מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

מסילת ישרים

ילמד בע"פ קטע מפרק א' של מסילת ישרים (למשל), קטע מסויים שמדבר מאד אל לבו, וישיר אותו במחשבתו בעת הליכתו ברחוב. כגון מש"כ שם המס"י באמצע הפרק "ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים וכו'". או לדוגמא הניגון הידוע "עוה"ז דומה לפרוזדור וכו' התקן עצמך לפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" וכדו', ניגון המעורר אותו ליראת שמים ומוסיף לו כח וחיזוק.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)