"אני מכור קל. אני רק צופה בפורנו"
לפי איזה סקאלה אנחנו מחליטים מהו מכור קל ומהו מכור כבד? בדרך כלל לפי סוג השימוש בתאווה. צופה בפורנו? מכור קל. הגעת למגע אנושי? מכור כבד. רק צופה ולא מאונן? בקושי מכור. וכן הלאה. הרעיון הוא פשוט, ולפיו אנחנו מדרגים את רמת ההתמכרות לפי מה שנראה לנו גרוע יותר מבחינת נקודת המבט הדתית/ערכית שלנו.
אבל הדרך הנכונה לבדוק את רמת ההתמכרות היא שונה לחלוטין. למעשה, כדי לבדוק את רמת ההתמכרות צריך לבדוק מה משפיע על המוח שלנו בצורה חזקה יותר, או באופן יותר סצפיפי: איזה סוג התנהגות גורם להצפת המוח בכמות גדולה יותר של דופמין.
הכל מתחיל ונגמר בדופמין שהוא חומר כימי שהמוח דורש. כאשר אנחנו "נהנים" ממשהו, זה אומר שרמת הדופמין במוח שלנו גדולה, וממילא כאשר אנחנו מרגישים "כמיהה" למשהו, זה אומר בעצם שהמוח שלנו מצפה למנת דופמין.
לא מדובר כמובן רק בהנאה ממין או כמיהה לפורנו אלא בכל דבר שהוא. אם ניקח את האוכל כדוגמא אז זה עובד מאוד פשוט: ככל שהמאכל יותר מתוק ויותר עתיר בקלוריות אנחנו יותר נהנים ממנו ויותר משתוקקים אליו. למה? לא בגלל הטעם ולא בגלל הקלוריות אלא בגלל מנת הדופמין המוגברת שהוא מספק לנו. מהסיבה הזאת, אף אחד לא מפתח "כמיהה" לחסה, כיון שרמת הדופמין שהמוח מקבל ממנה היא נמוכה, וממילא גם ההנאה ממנה היא נמוכה.
אבל רגע לפני שאנחנו עוברים להשוואה של צפיה בפורנו לעומת קיום יחסי מין אמיתיים, צריך להכיר מושג נוסף בשם "אפקט קולידג'". גם כאן הרעיון הוא פשוט, וקל להבין אותו באמצעות מחקר שנעשה על עכברי מעבדה. לקחו עכבר זכר והכניסו אותו לכלוב של נקבות מיוחמות והוא כמובן קיים יחסי מין שוב ושוב עד שנמאס לו. בשלב זה הוא פשוט נשכב בצד ולא נענה לליקוקים ולחיזורים של הנקבות סביבו. החוקרים הוציאו את הנקבות האלו והכניסו נקבות חדשות לכלוב, וראה זה פלא - הזכר החל שוב לקיים יחסים עם הנקבות, עד ששוב נמאס לו והוא נשכב בצד. כשהכניסו נקבות חדשות - הוא התעורר שוב לחיים...
המחקר הוכיח שכמות הדופמין במוח גדלה כאשר מדובר במשהו חדש, ולכן למרות שהעכבר כבר מיצה את עצמו, הוא יחזור שוב לפעילות מינית כאשר רמת הדופמין במוח שלו תעלה, בעת שיראה אפשרויות חדשות שלא היו קיימות לפני כן.
[במאמר המוסגר, זה יסביר את ההנחה שקיום יחסי מין עם האישה אינו מוגדר כנפילה בעת החלמה מהתמכרות למין, למרות שמבחינה מעשית זה בדיוק אותו דבר כמו קיום יחסים שלא עם האישה, וזאת כיון שהאישה היא כבר לא "חדשה" (גם כאשר שומרים על טהרת המשפחה ויש יותר ריגוש מאשר בלי זה), וממילא ההשפעה של יחסי מין רגילים על המוח היא נורמלית ולא נכנסת לקטגוריה של ההתמכרות. במילים של התוכנית זה ההבדל בין "תאווה" לבין "יחסי מין". תאווה זה כאשר לוקחים פעולה נורמלית (במקרה שלנו - יחסי מין) ומשתמשים בזה בצורה לא נורמלית (כאשר עושים את זה בצורה שמפוצצת את המוח בדופמין)].
אז מה קורה כאשר אנחנו צופים בפורנו? זה כבר ברור. אנחנו יכולים לראות עוד ועוד דברים חדשים כמעט בלי הגבלה, ולהגביר את רמת הדופמין שלנו במוח לרמות שרק סמים קשים יכולים להביא. המוח שלנו למעשה לא בנוי בכלל לאפשרות של הצפת דופמין שכזאת, כיון שעד לפני פחות משני עשורים לא היתה שום אפשרות ריאלית להביא אדם לכמות גדולה כל כך של מראות בזמן קצר כל כך, באופן שיוכל להזרים עוד ועוד דומפין למוח שמתלהב עוד ועוד כיון שהכל חדש עבורו.
מה שקורה למוח אחר כך זה שהוא מתרגל לכמות הדופמין הזאת ומתחיל לדרוש אותה (זה בעצם מה שאנחנו מכנים כמיהה), ואחרי תקופה זה כבר לא מספיק לו והוא דורש יותר. גם כאן עולם הפורנו הוא התשובה האוליטימטיבית לדרישה הזאת כיון שהוא יכול להגביר את המינון כל הזמן, הן מבחינת כמות והן מבחינת "איכות". כך אנחנו הופכים למכורים לפורנו, שזה בעצם אומר שצרבנו במוח שלנו את הדרישה להצפת דופמין וכעת אנחנו מוכרחים לעמוד בכך כיון שאם לא, אנחנו מרגישים צורך - אמיתי לחלוטין - להשתמש בפורונו.
לכן, גם אם אנחנו "רק" צופים בפורנו, כדאי שנבין שזה לא בהכרח טוב יותר מדברים אחרים מבחינת הנזק למוח שזה גורם לנו, ובודאי לא מבחינת הקושי שיש לנו להיגמל מכך.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
