מי ומי במכורים
אם נשאל אדם שאינו מכור, או מכור בתחילת דרך ההחלמה שלו, מהו סוג האוכלוסיה של המכורים, קרוב לודאי שנקבל תשובה בסגנון שאומר שהמכורים הם אנשים בעיתיים, חסרי יראת שמים וכן הלאה. גם אלו מבינינו שהם בעצמם אנשים רציניים ביותר יודעי ספר, נוושאי משרות תורניות וכיו"ב, עדיין בטוחים כל אחד שהוא היחיד, אבל כל השאר בודאי לא כמוהו. כן, גם אני חשבתי כך. שנים אשתי טענה באזניי (את מה שאני טענתי בשנים שקדמו לה) שאם רק אתמיד יותר בלימוד, בתורה ובמצוות - לא תהיה לי שום בעיה נוראית שכזאת, אז ברור שבראש שלי ההתמכרות היתה קשורה ישירות עם כאלו שלא בדיוק נמצאים בין כתלי הכולל או הישיבה.
בפעם הראשונה שהלכתי לקבוצה, נדהמתי לראות שכמעט כל אלו שישבו בחדר היו אנשים שנראו מאלו המקפידים יותר, לומדים יותר ומתפללים יותר. היו ביניהם כאלו בעלי משרות תורניות לצד בעלי מקצועות חופשיים, אבל כמעט כולם היו חברים רציניים ביותר שהיה ברור שלא הגיעו לאן שהגיעו בגלל שהם רצו לעשות עבירות אלא בגלל שהם חולים במחלה. מאז, בכל פעם שאני מתוודע לחבר נוסף מכור, אני נדהם מחדש לגלות אילו איכויות יש כאן. כל מפגש או שיחת טלפון עם מכור חדש החושש להיחשף נשמעת כמעט אותו דבר, וברבות מהן נשמע החשש של החבר החדש המפחד למצוא את עצמו בחבורת אנשים שאינם לפי הרמה הרוחנית שלו.
וזה לא שונה גם כאשר אנחנו מדברים על אלכוהוליסטים או נרקומנים. שמעתי מחבר וותיק שאמר כי אצלו בראש המילה אלכוהוליסט מתקשרת מיד עם איזה שיכור חסר בית, אדם מסכן שמעולם לא היה שפוי מאז עמדו על דעתו, ובודאי שאלכוהוליסט לא מסתדר לו עם דוקטור או עורך דין. אבל מיד בפתח של הספר הגדול הם מציינים כי "רובנו אנשי מקצוע ועסקים". גם הסיפורים שמופיעים בספר מראים שהאלכוהוליסטים המדוברים הם ממש לא כפי שחשב. האחד היה ד"ר והשני איש עסקים שעשה כסף רב בבורסה, וביחד עם כך היו אלו מכורים לטיפה המרה בצורה בלתי שפויה בעליל.
נראה שבמקרה שלנו - המכורים לתאווה ודוקא בעולם הדתי - המצב הוא אפילו קיצוני יותר. מבין אלו המכורים לתאווה, אלו הרוצים ביותר להפסיק הם דווקא אלו שמצב הדתי הוא טוב יותר או שהם אנשים במצב כללי טוב יותר. לכן הסיכוי לפגוש אנשים רציניים בהחלמה הוא סיכוי גבוה יותר מאשר לפגוש אנשים שפחות אכפת להם. סיפר לי רב שנשא דברים בפני 200 בחורי ישיבה על הנושא, ובסיום אמר שמי שיש לו בעיה שירגיש חופשי לגשת בימים הבאים ולשוחח איתו, ובאמת מספר בחורים הגיעו לשוחח איתו, וכולם היו מהבחורים הטובים ביותר בישיבה, כיון שהבחורים הפחות טובים לא הרגישו צורך מיוחד לנסות להפסיק.
ככל שנחשפים לחברים רבים יותר, נראה ברור יותר כי מדובר במחלה, וכאשר מבינים שזאת מחלה לכל דבר וענין, נהיה ברור שאין כאן שום קשר לרמה הדתית או לתחום העיסוק שלנו. בדיוק כפי שבבית החולים מאושפזים חולים מכל שדרות האוכלוסיה, גם בבית החולים הרוחני (לא הדתי - אלא הרוחני) ישנם חברים מכל הרמות והסוגים. יש בינינו לומדי תורה, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי חינוך, נושאי משרות תורניות ועוד ועוד. המשותף לכולנו הוא שאנחנו חולים.
באופן אישי, זכיתי לקבל כאן חברים איכותיים שכמותם לא זכיתי לקבל בחיי הרגילים, ועל כך אני אסיר תודה לה' יתברך. כאן קיבלתי לא רק חברים איכותיים אלא גם את המתנה הנפלאה שעם חברים אלו אני יכול לשוחח באמת על מה שעובר עליי ולא רק על דברים שטחיים ובשיחות רדודות של פוליטיקה וחדשות. למרות שאני יודע שהחברים כאן הם עמוקים ונפלאים, אני עדיין שמח כל פעם מחדש לגלות חברים שלמרות מעמדם הם לא מתביישים ועושים את הצעד של החשיפה (בכפוף לאנונימיות כמובן) בדרך להחלמה.
