צרות בצרורות

שוטה אחד מ'חכמי חלם' קיבל טלפון, הוא מרים את השפופת, מאזין ומתחיל לבכות. - 'מה קרה'? שואלים אותו. - לא עליכם, אמא שלי נפטרה!' לאחר כמה דקות שוב מתקבלת שיחת טלפון ושוב ה'חכם' פורץ בבכי. - 'מה קרה עכשיו? מדוע אתה שוב בוכה'? - 'אל תשאלו, אח שלי התקשר, גם אמא שלו נפטרה!'..

בגרות רוחנית

מידת הבגרות שלי היא היקף האחריות שאני לוקח על תחזוקת המצב הרוחני שלי. היום, היא תהיה בעדיפות הגבוהה שלי.

הרגע הטוב בחיי

אני 'טיפוס שאוהב מאוד נוסטלגיה', חלק לא מבוטל מהשימוש לי היה לעשות דברים בכדי שאוכל אחר כך להתרפק עליהם, שמש חורפית, עיניים מצועפות, ואני מפליג אל מחוזות.. אהבתי 'לתכנן' את העתיד. ובעברית יותר מדוברת, לדמיין כל מיני דברים ומצבים בלתי אפשריים, השרירים היו מתכווצים ומתרפים לפי התפתחות העלילה..

ואז הגעתי להחלמה, הבנתי שלא טוב לי לפנטז, התחלתי לחלום (בהזדמנות אכתוב על ההבדלים) וגם הגשמתי חלומות, והתחלתי לשאול את עצמי - איזה רגע אני רואה כרגע הטוב בחיי? מהו הארוע החשוב בחיי? היו לי אפשרויות רבות ומגוונות, השניה של ההתרסקות האחרונה. החיבוק מהרב שלי שאמר לי לך תעשה מה שיגידו לך. החיבור הראשוני עם המטפל, הקבוצה הראשונה, החודש הראשון, ציון הדרך של השנה הראשונה הניצוץ שנדלק עם אשתי..

ואז חשבתי לעצמי, יא מכור, זה מה שיש לך בראש. לא רק בהחלמה, בכלל בחיים, ואז נזכרתי בלידות פני ההחלמה ובעיקר האלו שבמהלכה.. רגע של שיא בעבודה, ושוב (כנראה שאני באמת מכור) חזרתי להחלמה, לארוע בו היתה לי הנכונות לסלוח לאמא שלי, הצעד 9 שלי עם אמא שלי.. החיבור המיוחד בלונה פארק עם אלוקים, התפילות המיוחדות בהן הרגשתי אותו עוטף אותי.. ועוד רבים וטובים שאפשר להודות ולהלל, ממש אילו פי מלא שירה כים..

עודני עסוק בשאלה ובעיקר בתשובה, מתקשה לברור את הרגע הכי הכי מיוחד, מארגן 'תיקיה' למשובחים שבהם, "קפצה" לה התשובה הברורה - "הרגע הזה".

הנטייה להתרפק על העבר, על הזיכרונות שתמיד במבט לאחור נראים לי מתוקים יותר. גורמים שאחמיץ את כל העוצמה הרבה שיש בכאן ועכשיו. עד שאני פשוט לא שם לב אליה... ברגע הזה יש לי אפשרות לבחון את המקום בו אני נמצא, יש לי אפשרות בחירה, יש לי אפשרות לשנות, קיבלתי במתנה את היכולת ליצור דברים חדשים בחיים שלי ושל אחרים, לקבל החלטות חדשות, מחשבות חדשות, לבחון זווית ראייה אחרת... ברגע הזה ניתן לשחרר על מה שלא מתאים לנו יותר, לאמץ את מה שמתאים לנו ובעצם לאפשר לברוא את עצמנו מחדש...

ברגע הזה, עכשיו, כן זה, בדיוק בשניה הזו שהמאמר הזה נקרא על ידך יש עוצמה שכדאי להתחבר אליה. מה שנבחר ברגע הזה, ישפיע על איך שאנחנו מרגישים, על מה שאנחנו עושים, על ההתנהגות שלנו, דרך ההתנהלות שלנו ועל איך היום שלנו ומכאן גם החיים שלנו, ייראו...

בהחלמה למדתי לעצור שנייה. לתת לעצמי כמה דקות להיות ברגע הזה. להרגיש אותו. להסתכל עליו בדרך שונה. לנשום עמוק. לנסות להתמקד בחשיבה שונה, במהות של המושג כאן ועכשיו.

שנמצא אותו עכשיו.

פעם ראשונה בקבוצה חיה

השבוע הלכתי לראשונה לקבוצת 12 צעדים(!). היה לי פחד גדול מאוד, שאני הולך לאיזשהו מקום מחייב ושאם שאני הולך לקבוצות אז אני הולך לנקודת האל חזור. אבל פשוט אחרי הנפילה האחרונה הבנתי שאין לי, פשוט אין לי, ברירה אחרת. עם קצת עזרה מאחד החברים הוא אמר לי, לך לשישה מפגשים, מה אכפת לך? טוב לך- תישאר. לא טוב לך - תלך...

מאוד חששתי שאני אכיר שם מישהו (מה שבאמת קרה בסוף ולא היה כ"כ נורא, ב"ה), פשוט מאוד פחדתי. ולקחתי את עצמי לשם בלי לשאול את עצמי שאלות...

כשהגעתי גיליתי חבורה של אנשים שמחים, שמודים על האמת פעם אחר פעם על היותם מכורים לתאווה. אחד שסיפר את סיפור חייו (של כולנו..) והזדהיתי עם ההרגשה הכ"כ מוכרת של "זהו! הפעם אני מפסיק וזהו, לא משנה מה..."

ראיתי שיש תמיכה גדולה של החברים ורצון באמת לעזור להשתחרר מהמחלה הזו. ראיתי שיש תקווה להפסיק, שאמנם כרוכה בתקופות קשות, בעבודה קשה, ובדרך חתחתים אך מה לא נעשה בשביל להשתחרר ולהפסיק להשתמש...

קניתי את הספר הלבן ועכשיו אני מתחיל לעבור עליו, נכונה לנו עוד דרך אבל זה שווה...

תוך כדי שאני שם שמתי לב שאני אומר לעצמי, זהו רק תגיע לקבוצות ואתה בחוץ, ולא היא!!! כפי שאחד החברים אמר, את היכול כל היום לקרוא את הספרות, להתקשר לחברים ולהעסיק את עצמך במיליון דברים אחרים, אך אם לא תעבוד על הצעדים זה ימשיך לנקר במוחך עד שהתאווה תבוא על סיפוקה. זה לשים פלסטר במקום לטפל במחלה עצמה...

קושי מיוחד

והנה האמת ניתנת להאמר, שקושי ומעכב גדול עומד בדרכו של עובד ה' החפץ לעמול על שמירת הראייה. שהרי שמירת הראייה היא פעולה שוללת – לא להסתכל, והיצר מפתהו כן להסתכל ולהנות, וכשמנסים להתגבר במהלך של הפעלת כח שלא להסתכל ולוותר על ההנאה, מיד מתעורר בתוכו התנגדות פנימית שרוצה בהנאה ונפשו של אדם מחמדתן, ואז המאבק בין שתי הכוחות הללו הוא גדול ומר, ונכנסים בכך לנסיון שעפ"י רוב קשה לעמוד בו.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)