השפה היחידה שאני מבין
כולנו מכירים את הרכבת הרים בלונה פארק ואת הפחד העמוק בבטן. אני יודע שזה לא מסוכן, אני רואה אנשים אחרים יורדים מחוייכים אחרי הסיבוב שהם סיימו, אבל זה לא עוזר, אני עדיין רועד מפחד. אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר וזה יהיה כיף, אבל בפועל הגוף יותר חזק מהראש והפחד שולט בי ללא מיצרים. אין מה לעשות, כל פעם שיש מאבק בין הראש לבין הגוף - הגוף מנצח. זה לא איזה משהו מיוחד וחדש. נכון, יש בודדים שעולים לרכבת הרים כאילו לא כלום, אבל לא אני.
וזה לא שונה גם בהתמכרות שלי. בראש אני יודע מצוין כמה זה לא טוב ואני יכול להסביר לעצמי ולכל העולם כמה גרועה צפיה בפורנו וכמה זה נורא שאדם בוגד באשתו וכן הלאה וכן הלאה, אבל כשאני עומד מול התאווה שלי - הגוף משדר משהו אחר. הגוף משדר לי: "אתה תמות אם לא תסתכל על הבחורה הזאת ברחוב", או "אתה לא יכול להמשיך לחיות בלי לממש את הפטנזיה הזאת", והגוף מנצח. כל ההבנה הגדולה של הסכנה וכמה זה רע לי - פשוט מתאדים ברגע שהגוף נכנס לתמונה והוא משדר משהו הפוך ממה שהראש שלי יודע. ברור לי שיש אנשים אחרים שהחיים שלהם יותר שפויים והמוח שלהם שולט על הגוף, אבל לצערי אני לא נמצא בקטגוריה הזאת. האמת שאולי לא כל כך לצערי, כי רק בגלל זה אני יכול להגיע לוויתור מוחלט, ורק בגלל זה אני יכול להתקרב באמת לקדוש ברוך הוא, אבל זה כבר נושא אחר לפעם אחרת.
אז איך משכנעים את הגוף לרדת מהעץ הזה? איך אני גורם לעצמי שהמוח כן ישלוט? ובמילים אחרות: באיזה "שפה" מדברים עם גוף? כבר הבנתי שעם שכל לא שייך לדבר, הרי ניסיתי את זה כל כך הרבה פעמים וזה לא עבד, אז מה כן יכול להביא אותי למצב בו אסכים לוותר על מה שהגוף דורש ולעשות מה שבאמת טוב לי?
השפה היחידה שאני מכיר היא כאב. כל זמן שלא כאב לי מספיק - לא הסכמתי לוותר ובודאי שלא נכנעתי. ברור שהיה לי רע אחרי כל פעם שנפלתי בתאווה, אבל האמת היא שזה לא מספיק כאב לי. אני יכול לראות את זה כל הזמן בפורום שלנו. מגיעים משתמשים חדשים שצועקים "הצילו", הם מצהירים שהם מוכנים לעשות הכל כדי לצאת מהבוץ, ואז הם פשוט נעלמים כאילו בלעתם האדמה. הייתי רוצה להאמין שכל מאות החברים האלו הפסיקו ליפול, אבל לצערי קצת קשה לי להאמין בכך. יותר הגיוני עבורי להאמין שהם חזרו פחות או יותר למקום שממנו הם הגיעו, וזאת כיון שלא כאב להם מספיק. היה להם רגע רע אבל הכאב לא היה חזק מספיק כדי באמת לצאת לדרך חדשה ולוותר על הידיד הנפלא הזה ששמו: תאווה ופורנו.
גם לי לקח שנים עד שצרחתי מכאבים. לא הספיק שאשתי תפסה אותי פעם ראשונה, וגם לא הספיק שאשתי תפסה אותי פעם שניה כשבגדתי בה. לא הספיקו הפחדים לכך שייהרסו לי החיים ולא הספיק הריחוק שלי מעצמי ומאלוקים. כל זה היה רע אבל לא מספיק רע. זה לא כאב לי מספיק אז נשארתי בדיוק במקום שבו הייתי: ברכבת הרים של החיים. באותה רכבת הרים של עליות וירידות (כאשר בכל תקופה של נקיות אני בטוח שניצחתי את ההתמכרות), באותה רכבת הרים שבה כאשר הגוף מתערב - הוא תמיד מנצח את הראש.
אבל בסוף החגיגה נגמרה כי פשוט כאב לי מידי להמשיך בדרך חיים שבה הלכתי עד אז. זהו, כאשר צרחתי מכאבים, עשיתי בעצם את הצעד הכי חשוב בדרך להחלמה ונכנעתי לגמרי. ידעתי שאין לי סיכוי מול התאווה מצד אחד, ומצד שני ידעתי שנפילה אחת נוספת תהרוג אותי, ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי, ואז התחלתי להחלים.
