לממן חופשה

רופא מכובד נסע לחופשה יוקרתית, שם הוא פגש את העו”ד שלו.

“מה מעשיך כאן?” התפלא הרופא.

“אם אתה זוכר את הבית הקטן שהיה לי – הוא נשרף כליל – והנה אני פה עם כספי הביטוח”, סיפר העורך-דין.

ושאל את הרופא, “ומה אתה עושה פה?”

“אם אתה זוכר את הבית המסכן שהיה לי – הוא הושמד כליל בשיטפון – והנה אני פה נהנה מכספי התביעה”, סיפר הרופא.

“באמת?”, הביט בו עורך-הדין המבולבל, “איך הצלחת להצית שיטפון…”

והבאתי - והחלמתי

התחושה היתה שעוד שניה הוא מתפוצץ, הזעם נשפך לו מהעיניים, כבר תשעה חודשים שהוא אוכל חצץ... סובל מדברים לא הגיוניים... מאדון הפך למשרת, הקשיים נחתו עליו בזה אחר זה, בקושי הצליח לאסוף את עצמו מהבומבה האחרונה, עדיין משפשף את העיניים מנסה להתרגל לאור לאחר האפילה הנוראה שהיה שרוי בה, והוא לא מאמין למראה עיניו - - -

השכן, שמילדות היה כלום ושום דבר, פועל בניין שלא למד קרוא וכתוב, מי שמתאמץ לעשות קולות של עבד כי ימלוך, אחרי חודשים שהוא מובטל, הפך לעסוק, עם האף למעלה מסתובב לו עכשיו ברחבי השכונה, מתפרנס מלקיחה מקופת הציבור, משוחרר מכל מטלה הוא עובר מבית לבית ומבקש 'בהשאלה' כל מיני דברים, מעניין מה הפעם העלתה חכתו תמה, כשראהו גורר משהו כבד באופן מחשיד.

והגורר גרר, מזיע ומתנשף הוא סחב בעקשנות את הדבר האחרון שהיה רוצה לחשוב עליו עכשיו, נו באמת, אין גבול, זה לא רק לגרור אותו ולשמור עליו, ארבעה ימים הוא הולך להיות תקוע עם הדבר הזה, ועל מה שצריך לעשות אחר כך בכלל לא ניתן לחשוב, לעסק הזה יש השלכות, רציניות, נכון, כולם עושים את זה, מי שלא היה סיכוי שיקח חלק בדבר הזה, כבר לא פה, הלך בבומבה האחרונה.

אבל עדיין, זו המשימה המפחידה בחייו, התגרות של ממש בכל השכנים, מרגיש בעיניים המלוות אותו, חש במתח באויר, הוא המשיך לסחוב, זה ההפך הגמור ממה שבא לו לעשות, מהאינסטינקטים שלו, אמרו? אז מה? אבל עדין הקול הפנימי אמר לו שכדאי לעשות. אז עושים. בכינוס האחרון ההוראות היו מדוייקות, מאוד. מיפרט הזוי נועז ומבטיח של פעולות בולטות מכדי להיות המצאה, אקשן בטוח יהיה שם.

ובחזרה 'לחכה', נראה שהפעם עלה בה דג שמן, מאוד. טוב, לא דג, אלא כבש. את האלוהים שלו בכבודו ובעצמו. הוא גורר, בא לו לטוס החוצה ולתת 'לשכן' מנה אחת אפיים כמו בימים הטובים, ומשהו עוצר אותו. במקום עונש מתאים לעז המצח, החוצפה המקוממת הזו מיסמרה אותו למקום. מבוייש מעצמו הגיף את התריס ומלמל לחלל החדר, הדבר הזה פשוט לא הגיוני, בתוך פחות משנה הפכנו מאימפריה, ממעצמה עולמית לאוסף של סמרטוטים שלא מסוגלים להעמיד עבדים במקומם הראוי להם.

האירועים שהתרחשו בין מכת חושך לבכורות מדהימים, ניסיתי לרגע 'להיכנס לראש' של המצרי הרואה את היהודי קושר את אלוהיו למיטתו או לראשו של היהודי הרואה את המצרי רואה אותו קושר את אלוהיו למיטתו ולאחר מכן עוד מורח את דמו על המשקוף, מוציא את אבריו קבל עם ועולם וצולה אותו על האש... נדהמתי מכמות הפחד שהסתובב שם. כמה אומץ נתן לבניו בורא עולם בכדי שיוכלו ללכת עם הפחד, שלא ישלוט בהם.

מישהו מאיתנו מדמיין את עצמו בלב עיר ערבית עויינת קורע את הקוראן מכין מדפיו מטוסים, אוניות, אוריגמי... גורר את בודהה על הכביש בניו דלהי... תולש שתי וערב מעץ ועושה ממנו גחלים למנגל בספרד חמש מאות שנים לאחור... מתבונן לתאווה בעיניים ואומר לה, לכי מכאן, אינך רצויה עוד בביתי? לקחת ממני הכל, שנות שיעבודך הסתיימו, אינך שולטת בי וברוחי, עד כאן?

כן. אני לא מדמיין, רואה סביבי לא מעט ענקי רוח עצומים. אמנם לא מרחו דם על משקופיהם, ולא סביר שלשכניהם יהיו בעיות עם העל האש שיעשו במרפסות בתיהם, אבל הקטר החלבים והאימורים האישי היומי שלהם דומה, בעבורי, לקרבן הפסח שנצטוו ישראל להקריבו לפני 3325 שנים וכמעט עשרה חודשים, בחיפוש הכלים 'השאולים', במסירות הנפש, בהליכה נגד הזרם, באמונה. בצעידה אל הנודע. למרות הפחד מההתגלות, מההתנפלות.בשימוש נכון באומץ שניתן להם.

אולי זו הסיבה שהוציאנו אבינו האוהב ממצרים שלנו.

אני חש שעבורינו, המכורים נכתבה הלשון הנוספת של הגאולה: והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. והבאתי - והחלמתי.

נ.ב. מעניין מה הספונסר יגיד לי, על הרעיון להוסיף עוד כוס לליל הסדר...

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן