ושוב - הצעד הראשון
הבוקר יש לי הרבה מאוד מה לעשות. חוץ מלנקות את הבית, אני צריך לכתוב מספר מכתבים שדחיתי בגלל שהנמענים מאוד לא אוהב את התוכן אותו אכתוב, לעשות כמה טלפונים שאין לי חשק לעשות, לבדוק אילו עבודות אני צריך לעשות בשביל הלימודים בשבוע הבא.
ובכל זאת, בחוסר חשק, ובחשש קל מהתוצאות של חוסר העשיה, אני מרגיש שאני צריך להיכנס לכאן ולכתוב. למה חוסר חשק? כי כבר הייתי כאן כל כך הרבה בעבר, כי כבר היה נדמה לי שאת החלק שבו אני צריך אתכם כמו אוויר לנשימה כבר עברתי, ועכשיו אני סוף סוף חופשי ומשוחרר בחיים 'האמיתיים', כי כל כך רציתי להיות יכול להסתכל לאחור, על תחתית ההר ממנו הגעתי, ולהגיד: זהו, אפשר להירגע.
איני יכול לומר שדברים לא השתנו בכמעט שלוש שנים האלה, אוהו כמה שהם השתנו. החל מהעובדה שאני יכול לתת לאשתי לקרוא את הפוסט הזה וכל בעובדה שתקופה מאוד ארוכה מתוכם הייתה לחלוטין ללא רצון לתאווה. עם חסימות קלילות עד אפסיות על המכשירים האלקטרוניים.
אבל משהו בתוכי, הכמיהה הזו לשחרור, לרגיעה, החל לכרסם בכניעה שהייתה בהתחלה.
ההבנה החודרת שלי, כושר הניסוח והניתוח, היו כאן בעוכרי. אני מבין את עצמי. אני מבין את התוכנית, אני יכול להסביר ולתאר ולדבר, אז למה צריך בעצם את אלוקים? הנה, הכל כבר נמצא, התקווה כבר נמצאת. ההבנה שלי את 12 הצעדים אפשרה לי 'להשתלט' עליהם ולהפוך אותם, כביכול, לתהליך שלי, שאני הולך בתוכו מכוחי.
וכך, הפכתי את עצמי אט אט ל'בעל מדרגה' בצעדים. אם בעבר הדימוי העצמי שלי ישב על היכולות הלימודיות, עבודת ה', ובנערותי אף על יכולותי הספורטיביות, כיום הוא יושב על כך שאני 'נתן במתנה' כבר 'וותיק צעדים'. שועל קרבות, רגיש, מחובר, מחויך ומלא חום. הנה, אני שווה משהו, אני יכול להביט פנימה ולהצדיק את עצמי. אני לא צריך את האהבה שלכם או את האהבה של אלוהים, יש לי הישגים, יש לי מדילי.
וכך, אט אט, נאחזתי בצעדים בשביל לתחזק את קיומי. הייתי צריך פחות ופחות להתקשר כדי להיעזר ויותר להתקשר כדי לתחזק. במקום להתייעץ עם אנשים שמעתי מסרים מוקלטים ולקחתי, לבד, את התוכן והעצות שנזקקתי להם. אז נכון, לא חשבתי מתוך הראש שלי, נעזרתי בניסיונם כוחם ותקוותם של אחרים ונשענתי המון על הספרות שלנו, אבל תמיד עם פילטר, הפילטר של השפה שלי, כושר ההכרה שלי, היכולת שלי להשליך וליישם ולבודד ולנתח, מכלול כשרונות אלה אפשרו לי לתחזק את הדימוי הזה - נתן במתנה, מישהו ששווה לשמוע אותו, לקרוא אותו.
וכך, התגובות שלכם כאן, והפוסטים שלי הפכו שוב למסכה. מסכה בה אני מתחזק את מי שאני רוצה שאתם תאהבו כי אני מבפנים מרגיש לא אהוב. מסכה שאינה מאפשרת לי לזעוק ולצרוח את התסכול של עוד מעידה, ולעזאזל איך מסוכות אני לא מצליח את מה שכל מתחיל עושה ועברו כבר כמעט חמישה חודשים, כי אתם תמצאו בפוסט הזה איזה מודעות מרשימה שכנראה יש לי, ואני אשתמש בתגובתכם כדי להגיד לעצמי: הנה, אני עדיין לא צריך את אלוהים, החברים מהפורום מעריכים אותי למרות המעידות הזוועתיות שאני מצוי בתוכם.
ובכלל, לבקש עזרה תמיד היה בשבילי משהו קשה.
אני אוהב לבקש עזרה כשאני כבר יודע פחות או יותר מה לעשות, ואני רק מוודא. כך אני לא חושף לעין כל את נפשי, את הפצעים, את הדברים שאני כל כך מתבייש בהם, שהם לא אמורים להיות חלק ממני. את המבט המזוגג בעיניים כשאני יורק על היד כדי למצוא בסצינה ההיא את כל החום והשכחה העצמית שאני מחפש בה. ולא, אני מתקשה מאוד להאמין שאלוהים אוהב אותי שם, ואני מפחד לחשוף את זה בפניכם, כי מי יודע מה תחשבו על מר החלמה שמראה שאין לו החלמה. ואולי תגיבו 'אז כל הצעדים האלה שכתבת עליהם לא שווים כלום', ואני, אשמע בדבריכם - 'אנחנו לא מקבלים אותך', 'אתה לא אהוב כאן, שיקרת, זייפת לנו תיאוריה יפה כזו כמבפנים את רקוב'. אז אני אפתור את הבעיות שלי לבד, ואבוא אליכם רק כדי לאשש את הפיתרון, לוודא שהיתי בכיוון הנכון, להפגין את הצלחתי ואפילו אולי לעזור ממנה ומתוכה, כך חשבתי בעבר.
כיום אני מרגיש מפורק לחלוטין. אני מרגיש שאני צריך לחזור לכאן כביכול בניק חדש, שיהיה נקי מההילה הזו ששמתי לעצמי על הראש ושאבתי אותה בשמחה. אבל הכנות שלי לא מאפשרת לי לפצל את עצמי שוב. אז אני כותב תחת הניק שלי. ואלוהים יעזור למי שכתיבה כזו אצל מישהו שנקי כשלוש שנים מפילה אותו או גורמת לו לאובדן תקווה.
אני צריך את הבית הזה, דרכו עליתי לחיים חופשיים שאט אט דוהים בזכרוני אך אני יודע שהם קיימים.
ואני מסכים, לנסות ולהוריד את המסכה, את הפילטר, ולכתוב מה עובר עלי. לכתוב כיצד הבוקר, כשאשתי הלכה לקבוצה שלה, והילד שלי בדיוק ישן, אני ממש ממש רוצה להוריד סרט פורנו, למרות שהראש שלי אומר לי שאין בזה שום חדש.ושרוב הסיכויים כפי שעשיתי בחודשים האחרונים, אני אוריד, אגע בעצמי, אבל אפחד ואמחק, או אראה מספר דקות, אבל אלוהים יציל אותי מעצמי באיזה שהיא צורה ברוב טובו, ושאני מרגיש קריצה לריגושים חדשים, גבולות שלא נחצו בעבר מרגישים מפתים פתאום. ואני מפוחד, אבל הפחד לא עוצר את הכמיהה לבדוק מה באמת קורה שם. והכמיהה הזו, נמצאת ממש ברגעים אלה, בעודי כותב שורות אלה, אני יודע שהמוח שלי לא מסוגל כרגע להרגיש איזה נזק בלתי הפיך אני יכול לגרום לחיי הנישואין שלי, והידיעה הזו, שוב לא גורמת לי להפסיק לכמוה לחצות את אותו הגבול, שבעבר חשבתי שהוא בלתי חדיר לחלוטין. נכון, זה לא מחלים בכלל. נכון, למישהו עם שלוש שנים אמור להיות כבר הרבה אחרי זה, נכון אני אולי עדות לכך שגם וותיק תוכנית עשוי לא לעשות את התוכנית. אבל לעזאזל עם מה שאתם חושבים עלי. אני צריך את המקום הזה, ואת החיבור לאלוהים שהוא נותן לי. ואני נמצא איפה שאני נמצא. זהו. מקווה שתקבלו אותי איך שאני, ומתפלל שאני אקבל אותי איך שאני.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
