לשבת ליד הנהג
כל בעל רכב, מי שרגיל לנהוג, שהיה זקוק לטרמפ והתיישב על הכיסא שליד הנהג ידע מיד על מה אני מדבר, לקראת הטסט הכנסתי את הרכב למוסך, ועליתי על רכבו של חברי הטוב, סבלתי. כל בלימה של הנהג נראתה כהימלטות ברגע האחרון מתאונה, כל סיבוב נראה חד מדי, כל פניה הרגישה כאילו הנהג הלא מיומן עולה על אי התנועה, לא פעם חשתי רחמים על כל עובר במעבר חציה... משהו בי רצה לזעוק לו, אמור וידוי, לא אני ליד ההגה, יש כאן איש חסר אחריות ששיחד את דרכו אל הרשיון...
התיאור אמיתי. הצטערתי שהרכב לא משמש ללימוד נהיגה, חיפשתי ברגלי את הדוושות וניסיתי, פיזית, להאט ולהאיץ, חברי, חש בחוסר הנוחות שלי וגיחך באהבה, אבל אותי זה בכלל לא הצחיק, ירדתי מהאוטו מסוחרר, מנוהל מהרגשות שלי, הכביש נראה פתאום כמקום צר שלא בא לי להיות בו, וממתי שאני זוכר את עצמי אני אוהב לנהוג. מאוד. לקחתי כמה דקות לסכם את רגשותי, הנני תקווה שהדברים יהיו לתועלת.
בהחלמה למדתי לחשוב על מה שאני מרגיש, וכך התחלתי לשאול את עצמי מה יש לי, הרי כשאני ליד ההגה אני לא כל כך מתוח. מסוגל לעשות עוד כמה דברים חוץ מלנהוג... גיליתי מספר תובנות בלתי נמנעות – בולטת ביותר היתה ההבנה שאני רגיל 'להחזיק את ההגה', ללחוץ על דוושת הגז, על דוושת הבלם, לא רק ברכב, בחיים, בכל פרט, אני לא סומך באמת על אחרים. ובכל מקרה, לא כמו שאני סומך על עצמי.
בנוסף, קלטתי פתאום שהריכוז העצמי הגבוה שלי מנע ממני לחשוב על תחושותיו של מי שישב לידי כשאני נהגתי (תרגעו, אני. נהג. זהיר.) נזכרתי שלא פעם, גיחכתי גם אני לתחושותיו של היושב לצידי, חשבתי שהוא פחדן, שלא סומך על אחרים ובעצם ראיתי את עצמי במראה, אגב, מדהים אותי כל פעם מחדש לראות כיצד המחשבות והרגשות שלי ביחס לזולת הם בבואה – ההשתקפות, למי שאני.
לא היה נעים, לראות את העצבנות, את התגובות שלו לנהגים אחרים – נודניק, נו, זוז כבר, חושב שהכביש של אבשלו, או את המילים הנחרצות ביחס להולכי הרגל – מה נסגר איתך, למה אתה נדחף, תגיד אתה יודע היכן המדרכה. כל אלו ועוד, אלו מעשים שלי, מילים שלי, וגם כשאיני אומר בפה ממש, בליבי ובראשי הן שם. נראה לי שחוסר הנוחות הכי גדול שלי לא נבע מפחד מהכביש, אלא מהדמות שלי, שנשקפה ממנו.
החוויה הלא נעימה הזו לימדה אותי משהו נוסף על 'שחרר ואפשר לא-ל', זה לא שאני לא רוצה, אני לא רגיל, 'למסור' למדתי, הבעיה היא שמיד אני לוקח צעד אחורה, מושך בחזרה, ההבנה קיימת, ההרגל, לא, כל אחד בתחומו ובקצב החלמתו, לא לחינם אמר לי הספונסר בצעד השלישי, שאני עסוק 'בלהתמסר'... מעביר את חיי להשגחתו של הכח העליון ומיד נוטלם שוב.
אני לא מלקה את עצמי כי ההתקדמות האישית ברורה לי, מרגע שנתן לי הכח העליון אומץ להיות חלק מקבוצה חיה, ממתי שהתחלתי להוציא את הפְּנים החוצה, למעשה עברתי למושב שליד הנהג, איני מחזיק בהגה, (למעשה מעולם לא החזקתי בו, זו הרמאות העצמית אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)
כמו בכל דבר בהחלמה, גם כאן אצטרך לתרגל, ואני מתכוון לתרגל, באדיבות בכביש, לבקש מהכח העליון נינוחות, בלי דריכות כזו גבוהה, וגם 'בלשחרר', לא להיות נעול על הצלחה ושלימות, שאוכל לשבת ליד כיסא הנהג רגוע.
שנזכה כולנו לקבל את המציאות.
