חדשות ישנות

יהודי הלך לבדיקות מקיפות במרפאה והרופא הבטיח שהוא יתקשר אליו למסור את התוצאות. ואכן היהודי מקבל טלפון מהרופא: 'יש לי חדשות רעות וחדשות עוד יותר רעות, ממה להתחיל'? - 'מהחדשות הרעות' ענה היהודי. - 'ובכן החדשות הרעות הם, שעל פי הבדיקות שערכנו אתה אמור למות עוד שבוע'. היהודי נכנס ללחץ ושאל 'אם כך איזה חדשות יותר גרועות מזה כבר יכולות להיות?' - והרופא עונה: 'כבר שבוע שאני מנסה להשיג אותך'...

תלמיד של החלמה

אהיה תלמיד של החלמה. אקדם בברכה אתגרים, בטוח במה שלמדתי ולהוט לשתף את זה עם אחרים.

לתת לאלוקים לנהל את ההצגה

אני לא עומד לחדש שום דבר, אין כאן שום "תובנה" מעמיקה, ולא שום דבר יוצא דופן. בסך הכל אני מוצא דרך ומקום לשתף במה שעובר עליי ובמה שעובד עבורי, כחלק מתהליך ההחלמה שעיקרו מבוסס על הצעד השלישי שמציע "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו".

איך בדיוק מיישמים את זה? בספר הגדול הדברים מובאים בפשטות גמורה, כאשר מדמים אותי לשחקן שלא מבין את התפקיד שלו ומנסה לשלוט בכל האנשים המפיקים את ההצגה. הוא רוצה לעשות את העבודה של המפיק, הבמאי, איש הסאונד וכן הלאה. הוא מתרגז כשמישהו מהם לא עושה את העבודה כמו שצריך, ובטוח שאם רק היו כולם עושים את עבודתם כפי דעתו, הכל היה מושלם. הוא לא רואה שבהתנהגות הזאת הוא מביא רק בלאגן והוא מפריע הרבה יותר ממה שהוא מועיל.

בצעד השלישי נדרש מאיתנו להתמקד בעבודה שלנו ואת כל השאר להותיר בידי אלוקים. הוא הבמאי - כך נאמר לנו, ואנחנו רק השחקנים. הבעיה שלי היא שהרבה פעמים קשה לי להפנים שהבמאי באמת יעשה עבודה טובה, ונראה לי שקשה לסמוך עליו. כמובן שאני יודע לומר שהכל מלמעלה, אבל בפועל אני מנסה לשלוט לא רק בפעולות אלא גם בתוצאות, וזאת ההוכחה שאני לא באמת סומך עליו.

השחקן שסומך על הבמאי וההפקה, לא מעסיק את עצמו בשאלה כמה כרטיסים נמכרו לפני המופע אלא מתרכז רק בהכנות לכך שהוא ישחק באופן הטוב ביותר. הוא עושה את שלו, ואת התוצאות הוא משאיר למנהל של כל העסק הזה.

זה בדיוק מה שנדרש ממני. להפסיק להיות בעסקי התוצאות, כיון שאין לי עליהם שליטה, ולהתרכז בפעולות שלי. אני יעשה את החלק שלי, ואלוקים יעשה את החלק שלו. הענין הוא שאלוקים לא נכנס למשבצת הזאת אם היא כבר תפוסה (או לפחות אם יש מישהו שחושב שהוא תופס אותה). כל זמן שאני שוכח שאני רק שחקן, ומנסה לרוץ באותו זמן ולתפוס גם את הכיסא של הבמאי, אז הבמאי פשוט עומד בצד וצוחק. הוא לא צוחק מרוע חס ושלום, אלא הוא פשוט רואה כמה אני נראה מגוחך בניסיון לעשות את התפקיד שלא שלי, והוא ממתין לי שאתפכח. האמת שאולי הוא לא צוחק, אולי הוא דוקא עצוב על הטפשות בה אני מתנהג.

בסוף, אם אני מבין את חלוקת התפקידים וזז מהכיסא שלו, הוא מתיישב עליו בשמחה ועושה את העבודה שלו מצוין. אני רק צריך לזכור שהוא שם ולא לדחוף אותו בטעות מתוך ההתלהבות שלי לתפוס שוב פיקוד על כל ההצגה.

השקרן האוטומטי

בספר הגדול, בשעה שמתארים קווים לדמותו של האלכוהוליסט, נכתב:

"אבל בנוגע אליו הוא אנוכי וחסר יושר בצורה שאין להעלות על הדעת"

שמעתי היום מחבר שהספר הלבן הוא הדובדבן שבקצפת בנוגע להבנת נפש המכור לתאווה, אבל הספר הגדול הוא הבסיס להבנת ההתמכרות, ולכן כל אחד מאיתנו יוכל לקרוא אותו ולהזדהות, על אף שהדברים נכתבו כלפי אלכוהוליסטים. (*אשמח לתת לאותו חבר קרדיט, אבל איני זוכר מי הוא בדיוק...)

אם הייתם שואלים אותי, לפני שהגעתי לתוכנית, האם אני אדם ישר וכנה, התשובה שלי הייתה ברורה. אולם אם הייתי נשאל זאת אחרי תקופת היכרות עם התוכנית, כבר לא הייתי כ"כ נחרץ בענין. היום, התשובה שלי שוב ברורה, אבל בכיוון ההפוך.

ההתמודדות מול המין שליוותה אותי לאורך רוב חיי לימדה אותי להסתיר את הזהות שלי. להיות תמיד מוכן עם הסבר ותירוץ לעת הצורך. שאם מישהו ישאל מה אני עושה על המחשב תמיד תהיה לי תשובה מספקת. לא הייתי מתיישב לעשות את ענייני לפני שהייתי מכין תגובות לתרחישים אפשריים. לאט לאט, זה התחיל לזלוג גם לתחומי החיים האחרים שלי. הייתי מעגל פינות, מציג את הדבר כמו שאני רוצה ולא נצמד למה שבאמת היה. "עיגול לטובה". ואם הייתי צריך לומר דבר לא נעים הייתי מעדיף לרכך את מה שקרה באמת. זה נהיה כ"כ טבוע בי עד שנכנסתי למעין מצב "טייס אוטומטי". השקרים הקטנים האלו היו מגיעים בטבעיות ובקלות, כמעט לא חשבתי לפני שהוצאתי אותם מהפה. הם הפכו לחלק משגרת חיי. שקרן אוטומטי.

גם מול אשתי במקום בו חשבתי שאני הכי פתוח ואמיתי בעולם, השקרן האוטומטי שלי המשיך לעבוד. הייתי מייפה את המציאות כדי להתאים אותי למי שרציתי שאשתי תראה. הייתי מעגל פינות כדי שדברים ייראו יותר יפה או ישמעו פחות גרועים ממה שהם באמת. אבל לא קלטתי את זה, עד שהגעתי להחלמה.

בהתחלה לא שמתי לב לשקרים הקטנים האלו, אבל הדבר המפתיע הוא שגם אחרי שחשפתי את השקרן האוטומטי שלי, לא הצלחתי לבטל אותו כ"כ בקלות (וגם עכשיו הוא פעיל מדי פעם). לדוגמא - שיתפתי חבר באובססיה שיש לי למשחקי מחשב. אני מאוד מתבייש בה, ובד"כ אני אוהב לברוח לשם כשיש לי קושי. רציתי לפתוח מעגל איתו לפני שיעור שהיה לי. אני קולט את עצמי אומר לו את המשפט "בזמן האחרון, מדי פעם, קורה לי שאני משחק במחשב," ותוך כדי אני אומר לעצמי, וואלה, על מי אתה עובד? אתה משחק כבר שנתיים, מהרגע הראשון שקנית את המחשב הנייד שלך, וכמעט שאין שיעור שאתה לא משחק בו. ישר הייתי צריך לעצור, לומר לחבר שלי סליחה ולתקן את אשר אמרתי למציאות האמיתית. וזו רק דוגמא אחת שאפילו בשיתופים אני לא מצליח לומר את מה שהיה כמו שהיה, ולהיות כנה.

אני מבחינתי חייב את הכנות הזאת. לא אוכל להשאר נקי בלעדיה. חלק מהצעדים אף דורשים אותה במפורש. על מנת שאוכל לעמוד מול חבריי, מול אלוהים ומול עצמי, עלי להיות כנה עד הסוף. בלי פשרות, בלי עיגול פינות.

הלואי שאלוהים ייתן לי את הכח והנכונות, לכנות.

נחת לאלוקים

אם כ"כ גדולים מעשי כבישת היצר אפי' בדברים המותרים, עאכו"כ שכל דחיה ודחיה בעניני קדושה וכ"ש בנוגע להסתכלות בעריות וכדו' שנפשו של האדם מחמדתן והדחיה בזה היא חזקה ותקיפה יותר, בודאי מכניע בזה הס"א במדה גדולה מאד וגורם בזה נחת רוח לפניו ית', ותימשך עליו קדושה עליונה למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו ית'.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)