חיים מלאים בהחלמה
נושא המוזכר פעמים רבות בתכנית היציאה מההתמכרות הוא היציאה מהאגו, או כפי שזה מתואר באחד הסיפורים בסוף הספר הגדול "ניפוץ האגו". כפי הנראה מקור כל הבעיות כמעט, היא האנוכיות, בצורה זו או אחרת. חלק מתוצאותיה הם החיים בתוך עולם סגור ומסוגר האוצר בתוכו חוליים רוחניים. כל עוד לא הגענו להבנה שמשהו בסיסי בתוכנו מעוות, לא התחלנו את ההחלמה. הצעד הראשון למשל במובנים רבים, כולל הכרה בכך שחיינו כפי שהם, התנהלו עד עתה בטעות. ברור שאין הכוונה לכל מה שקשור בחיינו, אלא לתובנות הבסיסיות בתפיסת העולם שלנו, ובתפיסתנו את עצמנו.
ככל שאנו מתקדמים יותר בהחלמה הולכת ומתעצמת לה ההכרה בכך שאנו נותנים לחיים פרשנות הנובעת ממבטנו הצר כלפי הסובב אותנו. אנו כועסים על מצבים שונים כי הם מתנגשים עם רצונות שלנו. אנחנו מגלים שיש לנו שנאה כלפי אנשים שלפי תפיסתנו מאיימים על מצבנו הכלכלי, המשפחתי, החברתי וכו'. אנחנו נופלים לזרועות התאווה מתוך פחד להתמודד עם מצבים מאתגרים, התאווה היא מפלט מוגן מפני זרים העוינים אותנו לפי תפיסתנו.
כמו בעל משקפיים בעלי עדשות עם מראה פנימית, אנו רואים את העולם תוך כדי השתקפות בבואתנו ברקע, כל מה שאנו רואים עובר דרך מסננת ה"אני" שלנו. הרבה יותר קל לנו למצוא את חסרונותינו הגלויים מלנבור ולמשש כל תחושה ולהגיע למניעים הנסתרים שלה שגם הם בסופו של דבר קשורים לאגו שלנו.
ברגע שהחלטנו לעשות הכול למען ההחלמה, חיפוש הנגיעות האישיות הפכו לאתגר, בסיפוק גדול אנו עוסקים יום יום במרדף חסר פשרות אחר פגמי האגו באישיותנו, מתוך הבנה כי ככל שנמצא יותר מרכיבים שכאלו וניישרם כך נהפוך לאנשים שלוים ורגועים יותר.
בבסיס האגו עומד בגאון הרצון לקבל. הפיכת המושג "בשבילי נברא העולם" במובנו השלילי לתפיסת עולם. פעמים רבות אנחנו שומרים טינות וכעסים על אנשים ומוסדות בשל העובדה שציפינו לקבל מהם יותר, חשבנו שמגיע לנו התייחסות עודפת. שהם לא ממש ידעו לתת לנו את מה שהגיע לנו. התביעה לקבל יוצרת מתח פנימי שגורם למשקעים וכעסים. "כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כ"א) אדם מטבעו נוטה להצדיק את תחושותיו, לכל מעשה והנהגה שלו הוא מוצא את הטיעון הנכון כדי להצדיקו.
בפועל, צורת חיים זו יצרה חור שחור באישיות שלנו, אותו אנו צריכים למלאות כל הזמן. אף פעם איננו מרוצים תמיד חייבים לנו, אנחנו לעולם לא מסופקים. הרעב התמידי הזה דורש את שלו, כשאי אפשר לספק אותו הוא ניגש את התאווה לקבל סיפוק גם ממנה... הרי כולם חייבים לנו, לא? ולהבדיל מכל הסובבים אותנו שלא ממש מתפעלים מתחושותינו הסובייקטיביות ולא מיישרים קו עם גחמות האגו שלנו, התאווה כנועה וזמינה תמיד לפצות ולהשלים את החסר. כך בכל אופן נדמה לנו.
יחד עם ניקוי האורוות שאנו עושים בבדיקת מניענו הנסתרים והגלויים יש גם משהו נפלא בכך שאנו מתחילים לתת גם לאחרים. בכל פעם שאנו שולטים על תגובותינו כלפי אחרים אנו בעצם נותנים. נותנים משהו מתוכנו ומקריבים את רצוננו למען האחר. זה כאין וכאפס לעומת הנתינה לאחר ע"י מעורבות ונכונות לסייע. בצעד 12 אנחנו ממשיכים את הדרך ע"י הנתינה וליווי של חברים אחרים. כל נתינה אינה מושלמת בזמן שמתלוית אליה תחושת חוסר הנעימות של המקבל, אבל אנו הרי נותנים ומקבלים תוך כדי. איננו יכולים להתיימר ולהיראות כמי שנותנים כי הרי זו גם הדרך ליציאתנו אנו. מה זה אם לא שלימות של נתינה?
אנו משולים לאדם שצריך למלא את סלו בפירות והדרך לעשות זאת היא אך ורק ע"י מילוי הסל של חברו, כל פרי שהוא מכניס לסל חברו מזכה גם אותו באחד כזה. האפשרות היחידה שלו למלא את סלו היא רק ע"י מילוי סל השני. כך היא גם הנתינה שלנו.
החשיבה והנתינה לאחרים היא התרופה הדרושה לנו לריפוי כל מחלות האגו. לא עוד שקיעות ברחמים עצמיים ורצון לקבל, לא עוד תחושת חוסר. עברנו לסיפוק ומילוי עצמי. לתחושת חיים מלאים ומהנים. ככל שנמשיך בכך ונמלא את המצברים, לא נצטרך ל "השלמת הכנסה" של התאווה.
