בראותם מלחמה
'דיני המלחמה' המובאים בפרשת בשלח ראויים לבחינה מדוקדקת. האיזכור הראשון הוא ההפך מלוחמה, איגוף גדול. ההסכם עם הסבא רבא הפלישתי האוסר על מלחמה בהם, עשוי לגרום לעם המתהווה לחזור לכור ההיתוך שזה עתה יצא ממנו, ולכן ההוראה היא - לעקוף. האיזכור השני היה – להשאיר את המלחמה לבורא עולם ולהחריש. שתיקה רועמת אל מול מחנה מצריים הדוהר במטרה להשמיד להרוג ולאבד. האיזכור השלישי הפוך משניהם – להילחם. ולא עוד, אלא מדור דור. ובאותה העת רק ליחידי סגולה, קום בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק.
אני לא יודע כמה זה נכון, ולדאבוני לא היה לי מספיק פנאי לבדוק את הדברים לעמוק ולדבר עליהם עם תלמידי חכמים שאני סומך על דעתם, אבל נראה לי שייתכן וההבדל הוא בין להילחם כדי לצאת, ובין לצאת להילחם... כשאתה יוצא, תעשה הכול כדי לא להילחם. תעקוף, גם אם יש מסלול 'קרוב' יותר. אפילו תחריש. כי 'הלצאת' שייך לבורא עולם. ולא משנה מהיכן אתה יוצא... אבל כשהמלחמה באה אליך, אין לך ברירה. קום תעמוד על שלך. 'תחלוש' אותם. ולו בגלל שלא יעזור לך לזוז. כפי שמסביר הרמב"ן – במלחמת עמלק לא יועיל להם לתת ראש לשוב מצריימה, שהרי משנאתו הוא בא עליהם מארצו. ויבוא עליהם גם בדרכם לשם או לכל מקום אחר.
התחושה האישית שלי למקרא הדברים היתה שיש מלחמות ויש מלחמות. כל מקרה לגופו. יש אנשים להם לא כדאי להילחם - אני. מלחמות לא עושות לי טוב. בלהט הקרב אני לא זוכר במי אני נלחם ולמה. וזה מה שגורם לי פעם אחר פעם להפסיד במערכה. יש מצבים שבהם ממש אסור לי להילחם. ולא רק בגלל אלו שעלו לפני ממצרים, או הסבר רבא שלי, הדבר הכי הגיוני לי באותם רגעים הוא לשוב למצרים... וכי לא ניסיתי להכריע את 'האוייב' ונכנסתי לכבוש אותו בשטח שלו? ואז הוא הכריע אותי. ולא בגלל שלא רציתי, לא שמתי לב, הוא הרדים אותי, לא היתה לי הגנה מולו.
אה, ויש לי עוד לקח חשוב, כשאני מזהה איזה עמלקי מזדנב לו מאחורי, ולא עוזר לי לעקוף או להחריש, מן הראוי שאבחר את האנשים איתם אצא לחלוש אותו...
