כ"א כסלו התשע"ז

חיי הנישואין מקשים על הויתור?

שאלה:

הבעיה שיש לי היא שאני כל הזמו חושב על הנושאים האלו. יש צד שהעובדה שאני נשוי מקשה עלי... כי אני לא יכול להתנתק לגמרי מזה.

השאלה מה עושים עם היצר הזה הרי כל ההנגות של חז"ל להיות כמי שכפאו שד ממש לא ישימות במקום שאני נמצא. אני ממש לא מבין איך אפשר, זה כמו לאכול שוקלד בלי להנות מהטעם?

אני אולי לא מספיק ברור, אז אסביר. אם הייתי יכול לפרוש לגמרי מהתעסקות עם הנושא הזה היה לי הרבה יותר קל לחתוך וזהו. אבל כל פעם שאני נמצא עם אישתי זה מתעורר מחדש ומעורר גם את התאוה...

תשובה:

ראשית, כל הכבוד על האומץ לבוא ולכתוב ולהכיר בכך שישנה בעיה. זה לא מובן מאליו. אאחל לך שתמצא כאן את מה שאני מצאתי שזה פיתרון לבעיה שלי עם התאווה ועם הרבה דברים נוספים בחיים, שפיות ומפוכחות.

שנית, אני לא מכיר אותך בכלל אז קח את הדברים שלי בערבון מוגבל כיון שאני מדבר על עצמי ולא עליך. אם אתה מתחבר לדברים - אתה מוזמן לאמץ אותם, אבל אם המקרה שלך שונה - אתה מוזמן להתעלם.

תראה, ברגע אחרי הנפילה, כשאני מרגיש כל כך רע וכאוב, ברור שאני "מוכן" לוותר על כל התאווה ושוב "מפסיק". לא סתם שאני מוכן להפסיק אלא שהפעם אני בטוח יפסיק "לכל החיים". הנקודות שאני מציין כאן הן הנקודות בהן אני בעצם משלה את עצמי, או במילים יותר ברורות: המקומות בהם אני משקר לעצמי בפרצוף. יש לי מנגון של הונאה עצמית והכחשה שתפקידו לגרום לי להמשיך לעשות את מה שאני עושה, כדי שמה שהיה הוא שיהיה ושלא יהיה חדש תחת השמש.

הענין הוא שכל זמן שאני ממשיך להשתמש במנגנון הזה - אני לא יחלים.

בא ניקח את הענין שעליו אתה כותב שאתה בעצם מוכן לוותר על כל התאווה וכל הבעיה היא שאתה נזכר בתאווה כיון שאתה נשוי. טוב, זה ממש גורם לי לרחמנות על עצמי שאני נשוי, אבל אתה יודע מה? כשהייתי רווק חשבתי בדיוק את ההיפך! הייתי בטוח שאני נופל רק כיון שאני לא נשוי, אבל אם רק תהיה לי אישה - אז בטוח לא אצטרך ליפול.

אז מה מהם נכון? האם צדק הרווק שבתוכי או הנשוי שבתוכי? התשובה היא כמובן לא ולא, אף אחד מהם לא צדק. לא נפלתי כיון שאני רווק ולא כיון שאני נשוי אלא כיון שיש לי בעיה. הרעיון לזרוק את זה על האישה או על חוסר האישה הוא סתם שקר עצמי קטן ומלוכלך. אבל התוצאה של שני השקרים היא זהה: תירוץ אווילי להמשיך להרוס לעצמי את החיים.

לכן, אם אני רוצה להחלים, הדבר הראשון שנדרש ממני הוא כנות. אני לא מדבר כעת על כנות מול המעסיק שלי או מול הרואה חשבון, אני מדבר על הכנות הבסיסית ביותר שקיימת: כנות שלי מול עצמי. להסתכל במראה, להביט לעצמי בעיניים ולשאול את עצמי מה לעזאזל לא בסדר, האם זה האישה או שזה אני. אם הבעיה היא באישה - אין לי נסיון בכך ואני לא יכול להמשיך הלאה מהנקודה הזאת, אבל אם הבעיה היא אני - אז דווקא יש לי מעט נסיון וכאן נכנסת לתמונה תכנית ההחלמה שמבוססת על הכנות, וההנחה הראשונית היא שאני הבעיה. לא אף אחד אחר בעולם.