ילד אחד מספר לאביו: "אבא, אני כמו נפוליאון!"

האב המבולבל שואל: "מה?!"

הילד מסביר לו: "נכשלתי בהיסטוריה…"

"בא לי ללגום רק קצת..." זה כל הסיפור שלי עם התאווה במשפט אחד.

זה תמיד מתחיל ב'רק' ומסתיים כעבור הרבה זמן בתחושה מבולבלת של איך לעזאזל שרפתי כל כך הרבה זמן על התאווה הזאת. שוב ושוב... אני חסר אונים מול ה'רק' הזה, אני מפנים לאט לאט ששם נמצא נקודת השינוי הפנימי בהתמודדות שלי עם התאווה, לזהות את המקומות הללו שאני אומר לעצמי אבל זה 'רק'..ובסוף מושכות אותי ללא שליטה על עבר מחוזות הדמיון והפנטזיה שתירת כל כך יפה. אגב שמעתי פעם מסר שנתן חבר ותיק מאד בתכנית, הוא טען שההבדל בין מכור ללא מכור זה הנקודה הזאת, אדם מכור זה אדם שהולך לאיבוד בתוך התאווה, היא משתלטת לו על כל המרחב של התודעה בזמן השימוש איתה, הוא נעלם בתוכה לפעמים לחלוטין.

לכן היא כל כך מסוכנת בשבילי, כשאני בתוכה אני נתון לשליטתה והיא לא מתחשבת ואין לה רחמים, היא רוצה עוד ועוד חלקים ממני, מזמני מרצוני ממאוויי ממעשיי ומחשבותיי, היא רוצה את כל כולי.

אצלי הניצחון הגובר והולך מולה, רק להיום, לקח זמן, לא הצלחתי להימנע ממנה לחלוטין מיד, הייתי משחק איתה בתקופה הראשונה, חשבתי שאני אצליח ללכת על הקצה ולא להיכוות, וכמובן שבסוף היא תמיד נצחה. לאט לאט כשהצלחתי להיכנע ולהתגבר על עוד ועוד מצבים של 'רק' ו'קצת', למדתי לזהות יותר טוב מצבי סכנה כאלה ולהתפלל לאבי האוהב שיעזור לי להתגבר ולא לנסות לשחק איתה. אפי' לא רק קצת. אני עדיין מתמודד מול הרצון הזה להרגיש אותה רק קצת אבל בחסדי יוצרי הרחום זה פחת מאד. רק להיום.

חבר שאל בפורום

חשבתי שזה נושא שיכול לעניין עוד משתתפים, לא מזמן שמעתי מא' העסקנים הרפואיים שהוא ממליץ על תרופות אצל פסיכאטר עבור העניין הזה.

רציתי לשתף במחשבות שלי על העניין: מצד אחד, לפי התוכנית הבעיה שלנו היא לא ההתמכרות אלא הרגישות יתר שלנו [שמתבטאת בפגמי אופי שונים], ואם כך העיסוק המרכזי שלנו צריך להיות בפגמים ולא בהתמכרות שהיא כבר סוג של פתרון.

יש פה גם סתירה לחסרות אונים, אצל מי שלוקח כדורים, וזה אמור לפגוע ברעיון של שלושת הצעדים הראשונים, וגם בנכונות לעשות פעולות. אבל מצד שני: אי אפשר להתעלם מכך שהתוכנית דורשת ניקיון כבר מההתחלה, עוד לפני צעד 4 וכו', וזה בעצם דבר די קשה, כי בשלב הזה אנחנו לוקחים מעצמנו את 'התרופה' שלנו בלי לרפא את המחלה עדיין.

יש פה גם מציאות בשטח, שבדרך כלל בלי ניקיון זה פשוט לא הולך, אני באופן אישי, כשאני בתוך 'הבולמוס' אני לא מסוגל לטפל בעצמי, גם בגלל שאני פשוט 'מסומם', וגם בגלל שהתסכול והשנאה העצמית שלי נוסקים לגבהים... ואין לך פגמי אופי גדולים מזה... אז אולי כן כדאי לשלב טיפול תרופתי?

ובכלל יש פה מקום למחשבה מחודשת, אולי במקום להיות 'טבעונים' וללכת בדרך הקשה והארוכה, אפשר פשוט לסגור עם זה ודי!, ומה עם הפגמי אופי? אם הם ימישיכו להטריד אותנו נצטרך לטפל גם בהם, אבל הטיפול בהם אמור להיות קל בהרבה בלי הלחץ הזה של הנקיון והנפילות. [ ודרך אגב, יתכן שגם לחלק מפגמי האופי יש תרופות, למי שיתעצל..]

בקיצור אשמח לשמוע את דעתכם, בין אם מבחינה עקרונית ועוד יותר מבחינה מעשית, האם באמת יש כזה פתרון?

חבר ותיק מגיב:

מבחינה עקרונית אין שום סתירה בין התכנית לבין טיפול תרופתי. הספר הגדול - ספר הבסיס של התכנית - מתייחס במפורש לכך ומסביר שאלוקים נתן לעולם שלנו רופאים ואני מקצוע טובים ואנחנו יכולים וצריכים להיעזר בהם כאשר אנחנו יכולים. אין הבדל בין טיפול אצל פסיכולוג או כל מטפל לבין טיפול תרופתי, גם אלו וגם אלו יכולים לעזור לנו לעשות את התכנית.

יתירה מזו - בחלק מהמקרים קשה עד בלתי אפשרי להצליח בתכנית בלי הטיפול התרופתי. כך כאשר ישנה תחלואה כפולה כשבנוסף להתמכרות יש גם דיכאון, חרדה, כפייתיות וכן הלאה. חייבים לטפל בבעיות הנוספות באמצעות אנשי מקצוע או טיפול תרופתי, והתכנית תעזור לנו מול ההתמכרות.

לפועל, למרות מאמצים אדירים של חברות התרופות, עדיין אין תרופות טובות לטיפול בהתמכרות. ישנן תרופות עם הצלחה מסויימת במקרים של התמכרות לסמים ולאלכוהול, אבל גם אז סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר הם כאשר משלבים טיפול תרופתי עם התכנית (או כל טיפול נפשי אחר). במקרה שלנו אין עדיין טיפולים מוכחים שנבדקו במחקר רציני (אלא אם כן אתה מחשיב סירוס כימי לטיפול שראוי לשקול ברצינות), וכאמור גם אם היו תרופות שנבדקו היטב ונמצאו יעילות, עדיין הן היו יעילות יותר אם הן היו מגיעות בשילוב עם התכנית.

חשוב לציין שכאשר אומרים על תרופה שהיא נבדקה ואושרה, זה שונה מאשר משהו טבעי שמישהו מספר שזה עזר לו באופן אישי, כיון שאין מחקר שמוכיח את זה שהיעילות היא של התרופה (לעומת אפקט פלצבו), וכן אין בקרה של תופעות לוואי שעלולות להיות גרועות יותר מאשר העזרה שהתרופה נותנת.

וכבר כתב מהרח"ו זצ"ל שלעתיד לבוא יראה כל אחד איך שהרגעים של נסיון היו היותר חשובים בחייו. ורק בדרך זו יצליח באמת לעלות יותר ויותר עד שיצא לגמרי מאפילה לאור גדול. וזה בדוק ומנוסה. ולדוגמא, בענין של הסקרנות הנזכר לעיל, ישמח מאד אם יצליח אפי' פעם אחת ביום להתגבר רק בחלק מהדרך ויודה על זה מאד להשי"ת, וזה יתן לו כח וחיזוק להוסיף בזה בעזהשי"ת.