|
|
הבדיחה היומית |
 |
|
צרת רבים
שני יהודים נפגשים ברכבת. באמצע הנסיעה, אחד מהם נאנח מעומק הלב: 'א-ו-י'. אומר לו השני: 'אתה מספר לי?'...
|
|
רק להיום |
 |
|
קבוצת בית
אני אסיר תודה על החברותא החמה שמצאתי בקבוצת הבית שלי. אני אושיט את ידי למכור שעודנו סובל ואציע את אותה חברותא לאחרים.
|
|
|
קולות של החלמה |
 |
|
חוק התוצאה ולימוד בעקבות צפיה
לא יודע למה, אבל אני בוחן הרבה את המסרים שהחברה שלנו משדרת אלינו, באמצעות משפטים מוכרים משירים מפורסמים. אולי זו באמת דרך כיון שהמשוררים כותבים את מה שהלב של הקהל רוצה לומר, ואולי זה לא קשור ואי אפשר ללמוד כלום משורה כזאת או אחרת בשירים. אין לי תשובה על כך, וזה בסדר. אבל אולי בנושא של בכי ודמעות זה כן מייצג. קל לראות שבחברה שלנו בכי הוא דבר שמעיד על חולשה, משהו שאמורים להימנע ממנו כמעט בכל מחיר. הרבה שנים התנגן אצלי בראש השיר של אברהם פריד "Father don't cry" (אבא אל תבכה) כביטוי לדרך בה אנו תופסים את הבכי. לא רק שאסור לנו לבכות (בפרט אם אנחנו גברים ישראלים מאצ'ואיסטים יוצאי צבא או לחילופין חרדים שלא יודעים שרגש הוא מושג שקיים בעולם שלנו), אלא שגם ההימצאות במחיצת אדם אחר שבוכה גורמת לנו חוסר נעימות במידה רבה עד שנעשה הכל כדי שיפסיק לבכות. אפשר לראות את זה גם בסדרות ריאליטי, שבהן התגובה האוטומטית למשתתף שמתחיל לבכות היא לחבק אותו ומיד ללחוש לו "אל תבכה, אל תבכה". ואני שואל, למה לעזאזל לא לבכות?! מה רע בבני אדם שמשתמשים במנגון הטבעי הזה שאלוקים נותן להם כדי להרגיש את מה שהם עוברים ולהשתחרר, ולמה הם צריכים מיד להדחיק את הקושי והכאב או ההתרגשות והשמחה, ולנגנב מיד את הדמעות? אני כותב כי היום עובר עליי יום קשה, ואני מרגיש שמותר לי לבכות, וזה לא מובן מאליו, כי הרבה פעמים הייתי מרגיש שאני נחנק מדמעות אבל לא נותן לעצמי לבכות, ולא משנה כמה רציתי לבכות - לא הצלחתי. הרגשתי כמו באיזה האנג-אובר אחרי שתיה מופרזת של אלכוהול, שאני מאוד רוצה להקיא כדי להרגיש טוב יותר, אבל לא מצליח להביא את עצמי לשחרור הזה שנותן להכל להציף אותי ולזרום החוצה. יכול להיות שחלק מזה הוא טבעי, אבל חלק מזה היה ללא ספק בגלל המסרים שקיבלתי מהסביבה מאז שהייתי ילד, לפיו בכי מתקשר עם חולשה ויש לעשות הכל כדי להימנע מכך. הרי גם בתור ילד, כשנפלתי ובכיתי, הרימו אותי ואמרו לי - כמו לכל ילד אחר - "אל תבכה, לא קרה כלום". למה לא לבכות ומי אמר שלא קרה כלום? זה שמבוגרים לא יכולים להכיל כאב, גורם להם להוריש את זה לדור הבא וללמד אותם טכניקות של הדחקה במקום טכניקות של התמודדות. כל העסק הזה של רגשות היה דפוק אצלי. מנגנון שבו הכל לא פעל כמו שצריך. כמו איזה רמקול שהכפתור ווליום שלו התקלקל והיו לו רק שני מצבים: או שהוא לא עבד בכלל, או שהוא עבד בפול ווליום. אם הוא לא עבד בכלל - לא שמעו כלום, אבל אם הוא עבד בפול ווליום אז כל השכנים כעסו. הרבה מההרס של המנגון הזה הוא "בזכות" השימוש בתאווה, שהיתה התחליף לרגשות. אבל לאט לאט אני משתחרר. קשה לי, כואב לי, מותר לי לבכות, דמעות זה דבר טוב ומבורך. אני בוכה משמע אני מרגיש. לכן אני אוהב את השיר ההפוך של אברהם פריד, בו במקום לשיר "אל תבכה" ולהעביר לנו שוב את המסר בגנות הבכי והרגשות, הוא שר על כך שאולי כל מה שצריך זה עוד דמעה אחת: "ואם כל מה שאתה צריך, רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי, רבונו של עולם - קח את שלי." ואם כל מה שאני צריך, עוד דמעה אחת...
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
|
|
|
קולות של החלמה |
 |
|
מה הקטע של "רק להיום"?
אני בטוח שרבים מהחברים כאן בפורום שואלים את עצמם מה הקטע של "רק להיום" ואם זה איזה טריק, אז איך בדיוק הוא אמור לעבוד? החברים שקצת יותר זמן עובדים על ההחלמה, חוזרים שוב ושוב על המשפט: כל יום - "רק להיום", ויש דיונים לגבי התשעים יום האם יש מה לחגוג או אין מה לחגוג, וזה שוב מעלה את הנושא הזה. חשבתי לכתוב על זה קצת מהנקודת מבט שלי, וכמובן - כמו תמיד - זאת רק דעתי האישית ויש כמובן זוויות שונות וכיוונים אחרים לנושא הזה. אז כן, יש את הטריק שכאשר התאווה מגיעה אני אומר לעצמי: אני מוותר להיום, וזה יותר קל מאשר להגיד: אני מוותר לתמיד. אבל הטריק הזה די חלש כאשר אני עומד מול גל תאווה עצום שעומד לשטוף אותי, ונראה לי שהרבה פעמים זה לא ממש יצליח כי אני לא יאמין לעצמי שזה רק להיום ובסוף אפול - היום או מחר. חייב להיות כאן משהו הרבה יותר עמוק מאשר סתם עוד כלי טכני לאוסף הכלים שלנו. זה חייב להיות משהו בסיסי בהסתכלות שלנו על ההחלמה כולה. נזכרתי בסיפור על החפץ חיים שהיה מרשה שהחנות שלו תהיה פתוח כל יום עד לרגע בו הוא הרוויח מספיק כסף להוצאות אותו היום ואז היה סוגר אותה. זאת היתה תמצית האמונה בכך שהפרנסה היא מהשמים וצריך רק השתדלות. ומה יהיה מחר? ואם מחר יירד שלג ולא יהיו קונים? הוא לא דואג כי הוא סומך על ה'. הקב"ה נתן לנו את היום כדי לעשות, והדאגה למחר לא תשנה כלום במציאות - אם אני מאמין שה' הוא זה שמנהל את העולם. זה לא שהחפץ חיים לא רצה לחיות מחר ולא היה אכפת לו מה הוא יאכל מחר. אבל הוא גם לא הצהיר שהוא כן יודע מה יהיה עוד שנה. יש כאן נקודה מאוד מאוד עמוקה ורצינית ששייכת לאמונה שלנו באלוקים, ולכן היא מופיעה כאן כל כך הרבה פעמים שוב ושוב בחזרה על "רק להיום". כשאני אומר שאני נקי "רק להיום", אני לא מתכוון לומר שמחר אני כן מוכן ליפול, ומאידך אני לא מצהיר שאני כן יודע מה יהיה בעתיד. ההצהרה הזאת היא בעצם הצהרה של אמונה, לא הצהרה של כח ולא הצהרה של חולשה אלא הצהרה אמיתית של קשר עם ה' יתברך. אני מצהיר שאעשה כל שביכולתי להישאר נקי בכל רגע נתון של ההווה, בין אם הוא היום ובין אם הוא יהיה בעוד יום או בעוד שבוע. ומאידך אני מצהיר שאינני מנסה לשחק אותה אלוקים ולא מתיימר לדעת מה יקרה בעתיד, לא בעתיד הקרוב ולא בעתיד הרחוק, אלא אני סומך על אבא שבשמים שהוא יעשה את מה שנכון עבורי בכל רגע - גם בעתיד. בעצם מה שזה אומר, אז שתי המילים האלו "רק להיום" מבטאות שינוי עמוק בגישה כולה למאבק. שתי המילים האלו מבטאות יותר מכל את שלושת הצעדים הראשונים מתוך 12 הצעדים. כשאני אומר שאני עובד "רק להיום", אני אומר שנכנעתי, ואני כבר לא מנסה שוב את מה שניסיתי אלפים פעמים לפני כן "לנצח את התאווה", ואפילו לא מנסה מה שניסתי כל כך הרבה פעמים נוספות, משהו בסגנון "הפעם, אני לפחות שנה נקי". אני לא מנסה את זה כי נכנעתי אז אין לי שום תכנונים לטווח ארוך. ומאידך זה גם אומר שהגעתי להכרה שכח גדול ממני יכול להביא אותי לשפיות ולכן אני לא מתייאש ומתרסק כאשר אני לא מסתכל על העתיד, כי אני יודע שיש שם מי שיעבוד בשבילי. ואז אותם שתי מילים אומרות משהו נוסף, כי זה אומר שאני מוסר את החיים שלי לה'. אני לא מתעסק בשאלה הרת הגורל "האם תהיה לי תאווה כאשר אהיה בן שמונים ושלוש", כי זה פשוט לא נוגע. אני לא יודע מה יהיה מחר, אז בודאי שאני לא יודע מה יהיה עוד חודש. יש אלוקים והוא מנהל את העולם, וכל מה שהוא ביקש ממני זה להיות נקי היום - אז אני משתדל לעשות את זה כמו שצריך. ומה אז? מה קורה כאשר אני נכנע ונותן לאלוקים לנהל לי את החיים? בשבועות למדתי פירוש על פי החסידות לפסוק "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ולפסוקים הבאים ובהם "את מספר ימיך אמלא" וכן "והסירותי מחלה מקרבך". הפירוש היה שאם אני עובד באמת את הקב"ה ("ועבדתם"), אז אני לא עוסק בכלל בשאלה לאיזה דרגא הגעתי והאם מגיע לי גן עדן או גהינום, כיון שאני יודע שיש מספר ימים קצוב ("מספר ימיך"), וממילא אני מנצל כל יום לעבודה, ולא לעשיית חשבונות. כאשר חיים באופן כזה שכל יום צריך להיות מלא, הקב"ה יוצא מגדרו גם כן. הרי כמעט כל התורה לא נאמרה בגוף ראשון של הקב"ה (למשל: ויאמר ה' אל משה. ולא כתוב "ואמרתי אל משה"), אבל כאן יש יוצא מהכלל. כיון שישנם מחלות רוחניות שלאדם אין אפשרות לרפא אותן (מוכר למישהו?), אז הקב"ה יוצא מגדרו ואומר "והסירותי" והוא בעצמו מסיר את המחלה הזאת עבורנו. אז מה נותר לי? להישאר נקי כל יום - רק להיום.
|
|
מבט מהמקורות |
 |
|
על דרך יוסף
וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה.וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה.
|
קבוצות 12 צעדים טלפוניות למתחילים מתקיימות מידי יום ראשון בשעה 10:00 בלילה, ומידי יום חמישי בשעה 1:30 בצהריים. הקבוצות מתקיימות במספר: 054-8594949 קוד גישה: 5833 (בלי סולמית/כוכבית).
בנוסף מתקיימות מידי יום (בצהרים ובערב) קבוצות סגורות. לקבלת קוד גישה לקבוצות אלו שלח בקשה למייל: help@gye.org.il.
כל הקבוצות הינן חינמיות ואנונימיות.
|
|