תשובה:

אני מודה שזה אתגר בשבילי כשאני מרגיש שאשתי נהיית לא מושכת. העניין של המשקל, וכו'. אבל אני מזכיר לעצמי שזה מלכודת של ההתמכרות שלי שרוצה לקחת ממני את השמחה והאהבה בנישואין שלי. אני יודע שסוג זה של חשיבה הוא מדרון חלקלק בשבילי, ואני צריך להישמר מכול העניין ולאהוב אותה ולעשות עוד דברים בשבילה ועוד פעולות של אהבה. אני יודע שזו התרופה היחידה.

אתם יודעים, כשקראתי "גברים ממאדים, ונשים מנוגה" לפני הרבה שנים הצליל של זה נשאר לי בראש. לא ממש הנקודה שמדגישה את הבדל החשיבה בין גבר לאישה, אלא הרעיון של איך אנחנו מגיבים שונה, ולפעמים באופן בלתי צפוי, להתנהגויות ואיתותים של אחרים.

אבל הידע הזה לא היה מספיק... זה לקח לי הרבה מאוד זמן להסכים להתחיל לתקשר עם אשתי בדרך שלה. לשם שינוי, במקום לעשות דווקא בדרך שלי. לפני שנכנסתי להחלמה עקבית, הדבר הזה היה בלתי אפשרי...

זה דורש הרבה כניעה של האגו בכדי להתאים את עצמי לרצונות שלה במערכת היחסים ביננו. כמו : להתחלק בגידול הילדים ובאחריות משותפת, להיות בזמן, להיות שמח יותר מאשר להיות רציני ועמוק, להסתגל להתקרב אליה ולהיות קרוב מבלי בהכרח להיות מיני, ולעשות פעולות של אהבה, לתת מבלי ציפיות לקבל משהו בחזרה. ברוך השם זה כול הזמן משתפר.

זה תהליך מאוד מאוד איטי אבל זה שווה את זה. כשחיים אמתיים מתרחשים, כשאתה יודע מה זאת אהבה ומוכן באמת ללכת ביחד עם מישהו, לא פנטזיה, זה שונה לגמרי. אבל זה לא יכול להתרחש כשאני נמצא בתביעות ורוצה רק לקחת ולקבל.

קוהלת אומר תהיה שמח/מרוצה עם האשה שאתה אוהב, מפני שזה החלק שלך בחיים הריקים האלו. האם לא היה צריך להיות כתוב "מפני שהיא החלק שלך? מה זה אומר "זה"?

אני חושב ש"זה" מתייחס "למערכת היחסים". – שחייבת להיות משהו הרבה יותר גדול משני בני הזוג. אני לא מרכז העולם, העיקר זה מה אנחנו יוצרים ביחד על ידי נתינה. גישה כזו הייתה הדבר היחיד שהוציאה אותי ואת אשתי מהסבך של ההחלמה הנוראית המוקדמת.

אני לא שם עדיין. הנקודה היא , שאנחנו גדלים לעבר כיוון זה, וזה לא אומר שאנחנו שם. אני גיליתי שאפילו טעימה קטנה של גישה אמתית שבאה מתוכי, משנה את כל המשחק - אפילו קצת.

לא, זה לא הרבה, אבל זה עדיין דבר גדול!

אני מנסה לשאול את עצמי תמיד: "באיזה 'מצב' אני עכשיו, של נתינה או לקיחה?"

מבלי להיכנס לרעיון של "טוב" או "רע" , או אפילו מה יותר "נחמד" או יותר "טוב"- רק בשביל לדעת את האמת על עצמי. זה באמת מחולל פלאים להיות מודע לזה.

אם אני בראש בראשונה דואג למה אני נותן לכול האנשים בעולם, לאנשים שאני פוגש ברחוב, לחברים בעבודה שלי, למשפחה שלי, לאשתי... אז דברים הולכים להיות בסדר. אבל ברגע שאנשים (יפים ואחרים) נבחנים מנקודת מבט של מה הם יכולים לתת לי, וכיצד הם גורמים לי להרגיש אז...לדוגמא- אם אני מוצא את עצמי מסתכל על אישה ברחוב- אני מיד שואל את עצמי, "היי! איזה דבר טוב אני עושה לאישה הזאת בזה שאני מסתכל עליה? עדיף שאתפלל בשבילה במקום להסתכל עליה. לאלוקים יש בוודאי איזושהי תכלית או תכנית בשבילה, לא? אני בטוח שהיא צריכה משהו! (וזה בטוח לא: שאני אנעוץ בה עיניים!)"....

האם הילדים שלי גורמים לי להרגיש טוב כהורה עם ההתנהגות שלהם או שהם פשוט משגעים אותי? "היי! מה זאת אומרת? האם לחשוב "כיצד הם גורמים לי להרגיש" גורם לי לתת להם משהו? עדיף שאני אחשוב כיצד אני יכול להיות לעזר להם, במיוחד בזמנים שהנטייה שלי להיות בעצבים ובמתח. עכשיו אני מתחיל לנוע לאיזה מקום...

"האם היחסים שלי עם אשתי מלאים - או לא ממש?...למה היא התחתנה איתי? והאם זו הסיבה היחידה שאני  התחתנתי איתה? לו היא הייתה נותנת לי את כל הדברים הנוצצים שרציתי (כולל תאווה) האם זה היה מספק אותי? ומה באמת היה קורה אז?"

אני לא מדבר כנגד סיפוק בכול תחום בנישואין, אבל אני צריך להכיר באמת: האם אני מחפש עינוג פיזי, או שאני באמת רוצה משהו עמוק יותר. האם אני מעוניין להיות קשור לאדם אחר בחיים הקצרים האלו- בלי תג מחיר בשני הצדדים- רק מפני שאנו אחד?

והדרך היחידה "להשיג" את זה, הוא על ידי נתינה בחינם כל הדרך. אחרי הכול, האם אנחנו באמת מצפים למשהו פחות מכך מהנשים שלנו?

אם הדרך הזו עוזרת לך , פנטסטי! אם לא, נו... לפחות זה מזכיר לי כמה יקרים היחסים עם אישתי הם בשבילי, ואולי אני אחייך קצת יותר כשאכנס בדלת הלילה!

באהבה, דוב.