עד שלא חוויתי את זה לא היה לי מושג כמה דברים יכולים לקרות בתשעים שניות. לאחרונה למדתי שיש רגעים שלא לומר יש שניות או אפילו שניה אחת שיכולים להתרחש בהם/בה המון דברים, והם יכולים לקחת המון "זמן". כמובן ששום דבר לא מגיע יש מאין, וצריך לו הכנה רבה.. וגם אחר כך לוקח זמן לעבד את ההתרחשות של אותם רגעים..

המאמר הזה נכתב על נפילה שלקחה תשעים שניות. לכאורה לא הרבה, דקה וחצי על השעון. אבל המשמעויות של הנפילה הזו עבורי היו גדולות מאוד. היו להן המשך, וגם עליהן אכתוב. אני מקווה שלא אשכח אותן לעולם, שאלמד מהן. אמן. שיהא לתועלת.

לרגל ציון הדרך של 12 שנים, החלטתי ליפול.. כן. לחזור להתחלה. לחוות שוב את ההרגשה של חוסר אונים, איבוד השליטה, וההתמסרות לתחושה שאני לגמריי בידיים של אבאל'ה אוהב. חשבתי לא מעט על המטרה – ליפול בלי להשתמש.. באסירותודה עליתי על רעיון... החלטתי להגשים חלום ישן ו... לצנוח ממטוס צניחה חופשית. כמה טלפונים של בירורים, עלויות סיכונים וגובה (11,000 רגל = 3,450 מטר..), ומצאתי את עצמי ממלא טפסים שאני מודע לכל הסיכונים.. ושבעלי האתר, מדריך הצניחה ואפילו מטיס המטוס אינם אחראים לכלום...

ברור שהם לא אחראים. חתמתי בקלות..

הגיע שלב ההדרכה. העבודה שלך, אמר לי המדריך, מסתכמת בכמה דברים פשוטים. לשלב ידיים, לנשום, ולהירגע בשלב ראשון. לקפוץ איתי החוצה בשלב השני.. וכשאסמן לך אתה תצטרך לפתוח את הידיים ולהרים אותם למעלה בתנועה של כניעה בשלב השלישי.. אה, ואל תשכח כל הזמן לחייך. חייכתי. ולעצמי חשבתי שכמי שמנסה לחיות על פי הצעדים, "ההדרכה" הזו דווקא די מוכרת לי.. קלי קלות.. לשחרר.. להרים ידיים.. להיכנע, מי אמר שלקפוץ ממטוס זה כזה מפחיד..

רק שזה לא היה בדיוק מטוס.. אמנם מרחוק הוא היה נראה כזה, אבל ככל שהתקרבתי אליו הבנתי שזה רחוק מהדבר האמיתי, היה לו רעש וריח של מכסחת דשא. אי אפשר היה לעמוד בו. רק לשבת.. המדריך הסביר לי שהקסדה נועדה שלא נקבל מכות מגג המטוס, "ממילא, היא לא אפקטיבית בגבהים האלה".. כמה מרגיע.. נכנסתי והתיישבתי בתוך קופסת הברזל הלוהטת הזו - איש צוות "האוויר" לא הסכים לסגור את "הדלת" – תריס פלסטיק מחוזק בכמה ברזלים – בטענה שחם מדי.. אז המראנו עם דלת פתוחה..

עלינו למעלה. ואז עוד. מד הגובה הצביע כבר על 8,000 רגל ואני הרגשתי שאני מחליק לכיוון הדלת.. אינסטינקטיבית ניסיתי לתפוס במשהו - לא היה שם כלום לתפוס בו - וזה כנראה הצחיק את המדריך שלי, "תנשום, תרגע, תעקוב אחריי ההוראות, זה בסדר שהגוף שלך יגיב ככה. תעשה את מה שאמרתי לך וב"ה הכל יהיה בסדר". ת'אמת, תרגיע. זה בדיוק מה "שהמדריך" - הספונסר שלי אומר לי כבר שנים..

התריס הורם ופרץ של אויר קר חדר באחת "למטוס". האור האדום התחלף לירוק (זה אמיתי. לתומי חשבתי שזה סתם קטע של סופרים או במאים..), המדריך צרח (כדי להתגבר על הרוח), זה הזמן שלנו ואני החלקתי איתו לכיוון הפתח. כל האינסטינקטים שלי היו לתפוס במשהו שכמובן לא היה.. המוח שאג לי שזה פסיכי, שקו החוף והמלבנים החלקאיים המרהיבים מחיפה עד כפר שמריהו הפרושים מתחתיי נראים מספיק טוב מתוך המטוס.. ושאין לי עניין לראות אותם יותר מקרוב.. אבל התקדמתי איכשהו.. הבנזין השרוף שהשתחרר מהאגזוז המצחיק "באף" של "המטוס" נראה כמו עוד ענן שטס סביבנו, ואני תופס פתאום שאני יושב בפתח מטוס עם רגליים באוויר בגובה 11,000 רגל (שלוש וחצי קילומטר!).

ערימת עננים מתחת לרגליים שלי, ואני הולך לעבור דרכה. כי המדריך המנוסה הצליח להתגבר על יבבות המנוע והבנזין ובדיוק שוב צרח לי באוזן "בשלוש קופצים", ולעצמי חשבתי, צודק.. זה נכון.. "ב(צעד) שלוש" קופצים. נשימה עמוקה ו.. קפצתי..

בהדרכה, לפני העליה למטוס, וכשקיבלתי את ההנחיות לצניחה, הכינו אותי גם לחוויה עצמה: "אתה תיפול במהירות של 200 קמ"ש במשך דקה וחצי בערך (תלוי במשקל שלך), אל תבהל "מהרוח", החמצן שאתה צריך ייכנס לך לריאות, סגור את הפה (!), פתח את העיניים תראה את הנוף ותנסה להנות ממה שקורה".. התיאור היה מדויק, אבל האמת היא שאי אפשר להכין אותך למשהו שאתה לא יודע שהוא קיים. וכמכור שבא לחוות את המציאות, התחושה של נפילה אדירה שכזו, בידיים פתוחות ובעיניים פקוחות אין לי מילים לתאר את זה חוץ מלכתוב שהרגשתי את הנוכחות של אבאל'ה אוהב בצורה הכי מוחשית שיש. בתשעים השניות של הנפילה ובעשר הדקות שלאחריה כשריחפתי לעבר הקרקע אחרי שהמצנח נפתח, הייתי שליו כמו שלא הייתי מעודי.

האוויר הקר מתחמם עם כל שניה שהקרקע התקרבה, הרגע עברתי במהירות גבוהה מכל מכונית שנסעתי בה עד היום, ענן סמיך בדרכי מטה, ומה שמתפזם לי במוח (הפה סגור!), זה "הנני בידך".. רתום אל המדריך, תלוי במצנח שלו. אני לא יכול להיות לבד.. פתאום גם חודרת לי לתודעה חווית השחרור עצמה, איך זה לשחרר ולתת למישהו להוביל, אז אני גם קולט שבאמת צייתתי והוא באמת מוביל.

ובאותם רגעי ריחוף, כשכביש החוף נראה כמו שרוך דק במיוחד שנמלים מזעריות רצות עליו, וכשקו החוף מתל אביב עד נהריה נראה כסדרת תלתלי קצפת לבנים על עוגה מקושטת, מתבהרת בתוכי גם המציאות שלי. זכיתי. בורכתי. אסירותודה. לא פעם אמרתי שיש לי אסירותודה על ההתמכרות שלי כי כך הכרתי את אבשלי שבשמיים, ואני מאמין שהוא איתי. אחרי הצניחה, זו לא רק אמונה. זו חוויה. זו ידיעה.

כן, גם היום אני יודע את זה. יודע איך זה מרגיש. חוויתי חוויות דומות לתחילת הדרך. אולי אפילו מעבר. שם, בגובה שלוש קילומטר, כשאני צונח במהירות של 200 קמ"ש הרגשתי שיש מישהו שמלווה אותי. אז כן, לפעמים צריך ליפול כדי לדעת שיש מישהו שמחזיק אותך מלמעלה..

לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן