כמי שגדל בבית בו הקפידו על קלה כבחמורה, בית שחינך לחיפוש אדוק אחר ההחמרה (באחד מרגעי השפל גרסתי שזו קתוליות לשמה), היה עליי לעשות דרך עד שיכולתי לשלב את דקדוק ההלכה בתוך חיי היום יום שלי. כתבתי לא מעט על האתגרים הללו, במאמר זה אתמקד בחיבור המתחדש שלי לערב פסח. אמן.

זה כבר הרגל, סיטואציה די קבועה. יש כנס. יש דריכות. יש התרגשות. יש רוחניות. יש התעלות. יש התרוממות רוח. יש חברים. יש החלמה. יש חברותא. יש יש יש. במהלך השנים הייתי בעשרות כנסים של החלמה מסוגים שונים, ותמיד נתרמתי. ולא. אני לא 'שבע' מהם. ההפך. עם 'האוכל' בא התיאבון, ויש לי המון תיאבון... למרות שהפעם התוכניה לא כללה קלוריות, הערב היה גדוש באוכל. הרבה אוכל.

בימים אלו מוקמת חברותא (ארגון) חדשה, בשם "מכורים לפורנו אנונימיים", תכנית של 12 הצעדים עבור מכורים שההתמכרות שלהם היא לפורנו על כל סוגיו. הפוסט הבא נכתב על ידי חבר ותיק שנמצא שנים ארוכות בעולם ההחלמה ובקבוצות הצעדים, וכן משמש כאחראי על הקו החם של שמור עיניך:

כמו ברק הכתה בי המחשבה - זה בדיוק כמו בטטריס. או יותר נכון, עזרה חיצונית (הספונסר שלי) היא לחצן בטטריס... רגע. לפני שתאשפזו אותי, אציע לכם לקרוא עד הסוף. שיהא לתועלת.

בתור ילד אהבתי מאוד את המשחק 'פרה עיוורת', מכירים את המשחק? למי שלא, התיאור בקצרה - משחק תופסת רגיל, אלא שכאן התופס לא רואה מאומה, קושרים את עיני 'הפרה' והוא צריך לתפוס רק על סמך השמיעה (הצווחות) אהבתי את המשחק, לא להיות התופס, גם כשנתפסתי והייתי אמור להיות פרה בעצמי, בלוליינות (רמאות, אלא מה?) התחמקתי. לא יכולתי לקבל את חוסר השליטה, נסו אתם לתפוס אוסף של צווחות בלי לראות.

כשהייתי ילד קטן אמא שלי הייתה חותכת לי את הלחם לקוביות. "סוסים" היא קראה לזה בניסיונה לשכנע אותי לאכול. ואני בלעתי. סוסים קטנים. הבעיה התחילה כשאני הפכתי לסוס גדול.. נטשתי את הסוסים הקטנים והתחלתי לבלוע כמויות גדולות. כך התרגלתי לרדיפה אחר הבלתי אפשרי, אל מעבר למה שיכולתי להכניס לתוכי ולהכיל. אני לא יודע איך אפשר אחרת כי מאז ומתמיד מלווה אותי התחושה שאם לא אדאג לעצמי לא יישאר לי, שאני חייב להספיק, הכל.

רגע לפני שהם הגיעו, הזמנתי גם את אלוקים אליי לבית. תפילה, הודאה והודעה, וכמו תמיד זה עבד. האורחים שבאו אלינו היום מחו"ל היו מוקסמים. מהנרות, מהשירים ומהריקודים. גם כשיצאנו למסעדה - המשפחה הגרעינית והמורחבת - לא נסה ליחה של ההתפעלות.

לתוכנית 12 הצעדים יש הבטחות שמתקיימות. אמנם גם האנשים בתוכנית מבטיחים הבטחות, אבל הם, להבדיל "מהתוכנית", לא בהכרח מבטיחים גם לקיים.. חלק מההבטחות פזורות בספר הגדול וצריך ללקטן מבין השיטין, אחרות נכתבו במרוכז לאחר הצעד התשיעי (בעמ' 70), המשמעות של כולן היא אחת - התמדה בביצוע ההוראות משנה את המצב לטובה. הפוסט הזה נכתב על אחדות מהן שהתקיימו אצלי. אני חולק אותן בתקווה שהן יביאו תקווה.

לא פעם הרגשתי תקוע. בדרך ללא מוצא כשאין לי מושג מה הצעד הבא שכדאי לי לעשות, הספונסר לימד אותי 'לבדוק את המניעים', אבל ללא הועיל, בדקתי ויצאתי עוד יותר מבולבל... בחלק מהמקרים נקטתי 'בשב ואל תעשה' והיכן שהייתי מוכרח לנקוט בפעולה השתדלתי להתייעץ כשמראש קיבלתי על עצמי את העצה כהכוונה מלמעלה. זה עבד לי, עם הזמן רכשתי יותר ניסיון והיו לי הרבה פחות התלבטויות.

אחת הבעיות הגדולות שלי בזמן השימוש היתה נקודת המבט שלי על מה שהחיים מזמנים לי. כשהדברים לא התנהלו באופן שחשבתי שהם צריכים להתנהל, כעסתי. וכשלא הצלחתי לארגן את המציאות כמו שחשבתי שהיא צריכה היתה להיות, זעמתי.

בלבלתם אותי לגמרי. כול הכבוד. הבאתם אותי להכרה שאני חסר אונים. קיבלתי. באמת. אבל זה רק מסבך אותי יותר, כי עכשיו אני לא מצליח להבין מהיכן אקח את הכוח להרים את הטלפון... כי לי אין כוח מולה, והיא הרי לא תתן לי להרים אותו... וחוצמיזה, באותם הרגעים אינני רוצה לוותר ואין לי כוח לוותר...

ברגע שחדלתי להשתמש בתאווה התחלתי להתעורר רוחנית. לא ידעתי לקרוא לזה "התעוררות רוחנית", אבל כן הרגשתי שמשהו שישן בי מתעורר. ממש מיד הרגשתי רצון חזק לעשות את הדברים אחרת. הרצונות הרגילים לא נעלמו, אבל יכולתי להבחין במשהו נוסף חדש, ברוח חדשה. לדוגמא, פתאום רציתי להתפייס עם הכוח העליון שלי, מה שגרם לי להשתדל יותר בקיום מצוות.

יומיים לפני החג קיבלתי מתנה מופלאה. אדם שפגשתי לראשונה בתוכנית שאל אותי איך הוא יכול להתחבר לתפילות החג.. "זו רשימת מכולת", "אני לא מצליח להתחבר לשבלונה הזו", סיים. ואני חזרתי שנים לאחור. לימים בהם אני לא התחברתי "לשבלונה". עניתי לו שכדאי לו להמשיך בתהליך שלו, שמניסיוני זה משתפר. שמה שעזר לי היה להתאמץ. שניסיתי לצקת לתוך המילים את חיי שלי. ספרתי לו בקצרה על עצמי ועל התהליך שלי.

לרבים מאיתנו 'החגים' מרגישים כמו ים המלח, לא רק בגלל המקום הנמוך שאליו לא מעט מכורים יורדים בהם, אלא בגלל שכמו בים המלח המקורי, ככל שיש לך יותר פצעים זה שורף יותר... וזה בכלל לא משנה מי פצע אותך, והיכן נפצעת. זה פשוט שורף. כן, אשמה שורפת, בושה בוערת, והפחד, אוהו, זה כבר טיגון בשמן עמוק.

כאשר חזרתי בשנה שעברה מתפילת מנחה של ערב יום כיפור משובחת במיוחד, חשתי לראשונה בחיי את המילים הנפלאות – 'שומר ה' את כל אוהביו'... בכיתי כי הרגשתי אותן.

אני חש שהוידוי של יום כיפור מצריך התייחסות מפורטת יותר. אמנם נכתב לא מעט על כך, גם על ידי, כנראה שזה לא מספיק לבער כמות עצומה כזו של פחד ואשמה. הדברים מקבלים משנה תוקף אצל מי שבשל כך נמנע מתפילות, אך לא רק, גם אלו המבינים שהינם חולים בהגיעם אל הוידוי המפורט, קבלת עצמם מתערערת, הם חוטפים פיק ברכיים, הדברים המפורשים שם לוחצים על מקומות כואבים, מדי.

היי. רשע. כן אתה. שידיך דמים מלאו, מנוול. עכשיו אתה מסתתר? חושב שלא רואים אותך? שלא נתקלנו במאות המיליונים שבגללך אינם בעולם? מושחת. בוש והיכלם. כן, תאדים ותסמיק, יש לך מליארדי סיבות.

לא נעים להודות אבל האמת היא שמרגע שגיליתי את התאווה (או שמא היא גילתה אותי), אני חי בסרט. הצורה שבה אני חווה את המציאות כשיש בה איזשהו מגע עם תאווה, לא מציאותית. לא משנה מה מתרחש באמת, מבחינתי יש שם משהו מיני - ההתמכרות שלי לתאווה מעניקה לכל משפט, מילה, הינהון או אפילו מבט, גוון תאווני.