רגע לפני שהם הגיעו, הזמנתי גם את אלוקים אליי לבית. תפילה, הודאה והודעה, וכמו תמיד זה עבד. האורחים שבאו אלינו היום מחו"ל היו מוקסמים. מהנרות, מהשירים ומהריקודים. גם כשיצאנו למסעדה - המשפחה הגרעינית והמורחבת - לא נסה ליחה של ההתפעלות.

"איזו משפחה יש לכם".. הגדיל לעשות אחד מהם, ד"ר למשהו שקשור בטיפול באנשים, רחוק כמטחווי קשת מכל סממן של יידישקייט כפי שגודלתי עליו - "אני מרצה באוניברסיטה (בחו"ל) על תקשורת בינאישית בתוך המשפחה.. אני רואה דברים.. ומה שאני רואה על המשפחה שלכם לא פחות ממרשים (!). הילדים מחונכים. ההורים מחנכים. אשריכם".

ואני חייכתי, הרמתי עיניים, ואז גם ידיים לשמיים, וקישקשתי לו באנגלית: "דיס', איז הים".. "אווריס'ינג פרום הים".. "ווידז'אאוט הים, ווי הב נו צ'אנס".. (מה שניסיתי לומר לו: כל זה בא ממנו - אצבע על כל אחד מהילדים, ואז היא מופנית למעלה. ה-כ-ל, זה הוא. בלעדיו, אין לנו סיכוי..).

העיניים שלו התרחבו לגודלה של צלחת (חד פעמית) ממוצעת, והוא הנהן בפליאה, כאילו הוא מצא הרגע פח שמן. והאמת, שאין לו מושג מאיזה פח יצאתי. "איש המשפחה". המחנך. המרשים. כמה נסים התרחשו לנגד עיניו בלי שהוא יודע... לך תסביר לו מה עושים הצעדים... מה קורה כשצועדים. אסירותודה