לרגל ציון הדרך של 12 שנים, החלטתי ליפול.. כן. לחזור להתחלה. לחוות שוב את ההרגשה של חוסר אונים, איבוד השליטה, וההתמסרות לתחושה שאני לגמריי בידיים של אבאל'ה אוהב. חשבתי לא מעט על המטרה – ליפול בלי להשתמש.. באסירותודה עליתי על רעיון... החלטתי להגשים חלום ישן ו... לצנוח ממטוס צניחה חופשית.

בנוגע לרחמים העצמיים (במדור סוד הכניעה), גם אצלי העיקרון הוא אותו עיקרון, אבל מעט שונה. אני פשוט גאה מכדי להודות שאני זקוק לרחמים... בטח ובטח להודות שאני מסכן.. איש בי חלק (גם היום!), שמעדיף למות מלומר שאני מסכן - מה שיכול למנוע ממני לא רק להודות שיש לי בעיה.

אני אסיר תודה על התכנית, הצעדים, הספונסר והקבוצות. כבר יותר מחודש אני עם צעד שלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"), מבין ולא מבין... מה באמת אני צריך לחשוב.

אני 'טיפוס שאוהב מאוד נוסטלגיה', חלק לא מבוטל מהנפילות שלי היה לעשות דברים בכדי שאוכל אחר כך להתרפק עליהם, שמש חורפית, עיניים מצועפות, ואני מפליג אל מחוזות... אהבתי 'לתכנן' את העתיד. ובעברית יותר מדוברת, לדמיין כל מיני דברים ומצבים בלתי אפשריים, השרירים היו מתכווצים ומתרפים לפי התפתחות העלילה...

זכורני שכילד לא יכולתי לקלוט את מה שקרה פה, (הסירו דאגה מליבכם, גם כיום אינני) איך יכול מי שנשא את הארון, היה ראוי להיות נשיא, אדם שיש לו רוח הקודש, לשגות כך, להגיע למצב של עשיית צחוק ממנהיג הדור, חוכא ואיטלולא ממצוות ציצית ומזוזה, להמציא סיפורי אלף לילה על אלמנה אומללה שנשדדת על ידי כנופיה של כריזמטים שהשתלטו על עם שלם ורדו בהם...

הפער מנקודת הפתיחה – של אלו שחוו על בשרם את ניסי מצריים קיבלו את התורה בסיני והגיעו למדרגת "באותה שעה כשרים היו". למעלה של נשיאים. ועד לדיוטא התחתונה של מוציאי דיבה החוטאים ומחטיאים את הרבים וכופרים בטובתו של מקום ונענשים במיתה הקשה של תולעים מלשונם ועד טבורם - פשוט לא מתקבל על הדעת.

"כנראה שלא סבלת מספיק"... כבר בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, התכווצתי. אמנם לדובר, איש מיוחד, היה ניסיון רב בשימוש ובניקיון (יותר משלושים שנות שימוש ואחריהן מעבר לעשר שנים של מפוכחות), אבל משהו בתשובה הניצחת הזו למי שעמד מבוייש קבל עם ואולם ואמר - "אני לא מצליח לוותר על התאווה", עשה לי פריחה. אתה לא מצליח לוותר?! כנראה שלא סבלת מספיק. לך לסבול ותחזור אלינו - - -

במקום הולדתי לא היו רמזורים. אני לא זוכר את הגיל המדויק (חמש?!), בו "נחשפתי" לראשונה לרמזור, אבל את הפעם הראשונה שעמדתי לחצות מעבר חציה מרומזר אני בהחלט זוכר. היא נצרבה בתודעתי, ולא בגלל שברמזור שמולי היה רק אדום וירוק (בלי האור צהוב, בדיוק כמו בהתמכרות שלי – או או), מה שתפס אותי באופן יוצא דופן היה האיש האדום שעמד בסבלנות, ופתאום כאילו בלי סיבה הוא הפך את עצמו לירוק והתחיל ללכת..

"ככה חבר בכיר בתוכנית אמר לי" - - - וואלה, חשבתי לי, השתדרגנו. לא סתם חבר, או אפילו חבר "וותיק", חבר ב-כ-י-ר. מעניין מה השלב הבא, הוספתי להרהר בתוגה. בטח חבר "בכיר מאוד", לאן נעלם המכור "המוסמך".. המחשבה הבאה היתה, שכנראה פנינו מועדות לחבר "עצום", כביר משובח מפואר מרומם ונשגב... אבל איכשהו זה לא התגלגל לי מספיק על הלשון, אז התפשרתי בסוף על אדיר. זהו. מכור אדיר.

הדבר הראשון שאני עושה בתחילת כל יום - אחרי שהודיתי לבורא עולם שפקחתי את עיניי - הוא להודות לאבא אוהב שאני נקי. זה לא מובן מאליו. לא ביום ולא בלילה. ואז אני גם מבקש ממנו שיעזור לי להתנהג בהתאם למי שאני. כל יום אני "חותם" איתו על החי"ם (התחייבות יומית מתחדשת). "אבא" - אני אומר לו, בבקשה תשאיר אותי נקי ומחובר, ואני אדאג "שזה ישתלם לך".. תן לי, ואני מבטיח שאתן לשאר הילדים שלך. והוא נותן. בשפע.

הפוסט הזה הולך להתמקד בשלושה "למה": למה הגעתי לכאן? למה נשארתי כאן? למה אני עדיין כאן? התשובה בתמצות: הגעתי, כי הייתי רגיל "לקחת" (מחלה). נשארתי, כי לראשונה בחיי באמת "קיבלתי" ולאורך זמן (החלמה). ועודני פה, כדי לא לשכוח את שניהם.. שיהא לתועלת.

שעות מאז שהסתיימה שבת ההחלמה ועודני תפוס בה. זו הפעם ה 11 שזכיתי להשתתף ביחד עם אשתי, וכמו בכל פעם, גם כעת הביאה השבת בכנפיה רוח חדשה. רוח מרוממת, רוח מטלטלת ומצמיחה. חוויתי במהלכה לא מעט רגעים מיוחדים. בבית הכנסת, בחדר האוכל, בשיחות עם חברים, ספונסיים, במסרים (האישי והזוגי) ובקבוצות.

החסד הוא מסימני ההיכר של יהודי, אמרת גומל חסדים אמרת יהודי. נראה שאין גדולה מגמילות החסדים, נתינה מוחלטת. לדוגמא אחת הפסגות הגבוהות של חסד היא דווקא עם מת בגלל שאינו יכול להשיב. היינו מזהים טוב אינסופי עם המילה הזו, אך לא, בפרשת העריות משתמשת התורה בלשון חסד ביחס לאיסור הנורא של יחסי אח ואחות - 'חסד הוא', לא פחות.

עומדים להם שני מצורעים קרחים כדלעת בפתח העזרה, אחרי שבועות של הסגר ריחוק ובדידות, גם של האחד מזולתו, סוף סוף חוזרים הם לציביליזציה. הם התקשו לזהות את עצמם לאחר התגלחת היסודית, עכשיו גם הפדחת של שניהם מבריקה משמן, זה עתה היא נמרחה מלוא כף היד מהנוזל הדביק הזה, הוכחה ניצחת שאף שערה לא נשכחה, הגם שבמבט מהיר יכולת להבחין שלא נח לשניהם עם המעמד, יכולת לעמוד על ההבדלים ביניהם.

בעלי הגיע ואמר לי שהוא רוצה להתגרש ממני. לא הבנתי איך זה קורה לי. לא יכול להיות שאני הולכת להתגרש?! אני שנתתי לו את כל כולי?! רעדתי פיזית. כמו עלה ברוח. הפחד הכי גדול שלי הולך להתממש. אני הולכת למצוא את עצמי באותו המצב כמו אמא שלי. הגעתי לתחתית שלי. הייתי מוכנה לכל דבר רק כדי שיישאר איתי. התחננתי אליו שלא יעזוב אותי. היו לי רגעים איומים ונוראים. פחדתי פחד מוות להישאר לבד. בלילה ישבתי ובכיתי על הספה לאלוקים שישים לי את האצבע על מה אני צריכה לשפר. אין מצב להתגרש ולאמלל את עצמי ואת 2 ילדי.

נסעתי עם אשתי ברכב והיא שמעה אותי משוחח עם חבר יקר שזכיתי להיות הספונסר שלו – היא לא ידעה עם מי אני משוחח – הייתי בדיבורית באוזן – אבל כן היה ברור לה על מה אנחנו מדברים, הוא שוב הלך לאבדון, החליט לראות פורנו (הפעם הוא הופתע על ידי בן משפחה) נשרפתי, שמעתי איש כבוי, גמור. תבינו הבנאדם מבריק, איש מקסים, ופתאום השימוש הרג אותו.

המקום: סלון הבית שלי. הזמן: ליל שבת, או יותר נכון סעודת ליל שבת שהתארכה... השעה: 23:11 הדובר: הבן שלי: אבא, מי המציא את 12 הצעדים... אני: שני אלכוהוליסטים שנפגשו ב 1935. זה עזר להם עם אלכוהוליזם שלהם. הוא: אה. זה כבר הרבה זמן.. אני: נכון. הוא: וזה עובד גם היום? אני: כן. מאוד. אני חי ככה וזה משתפר מיום ליום. רגע, הצטרף בן נוסף לדיון, ומה זה צעד 4?

דווקא ברגעים של התרוממות הרוח, נראה שהתרוממנו גבוה מדי... עפנו. התפזרנו לכל עבר. במקום נחיתה רכה קיבלנו התרסקות קשה. לרבים מהמכורים זה קורה לא פעם – הכל מקסים, הסיטואציה חיובית, התחושה הנהדרת תורגמה 'לחגיגה' גדולה עם ה... תאווה. פלא, לשם מה לחגוג שמחה גדולה יוצאת דופן, בסדרת פעולות מכאיבות. מאוד.