יום(כ)פורים היה היום (כמעט) הכי שנוא עלי בשנה. עוד כמה ימים נחוג אותו, זו סיבה מספקת עבורי בכדי להיזכר בתחושות מפעם, להודות לאבאל'ה על מה שנתן לי היום. ולספר מדוע לדעתי חוויתי זאת בעבר, ואיך זה שהיום אני חש אחרת לחלוטין.

חולה שכמותך. צבוע! אומר לאחרים מה הם צריכים להיות... ומה איתך? רמאי שקרן נוכל מאחז עיניים. פיקציה, הבנת את זה? כן, פיקציה... לא יאומן מה נהיה ממך. תשנה את המצב, תעשה משהו! עכשיו!

אה, אבא.. המגיד שיעור אמר לי להתקשר אליך ולומר לך שאני לא יכול להמשיך ללמוד "בסיידער" - - - - א'לי תן בי את השלוו.. אומץ לשנו.. אומץ לשנות.. אומץ לשנות.. זה הזמן. בררר. בלעתי בועת אוויר (הלוע שלי חרב כבר כששמעתי את המילים - "המגיד שיעור".), והתפללתי: אבאל'ה, תן לי כוח להיות אבא כמו שמגיע לו שיהיה לו. כמו שמגיע לי להיות..

דמעות. תמיד הן מלוחות, אבל לפעמים יש בהן מתיקות. ככה זה אצלי. יש דמעות שאני מצפה להן. הן בונות אותי. וזה מה שהיה לי שלושה ימים. דמעות. מתוקות. מבריקות. בונות. בית חדש. מנגנות לי בלב ללא הרף את המילים של השיר הידוע: "ריבונו של עולם אני יודע שבית המקדש השלישי אינו בנוי מאבנים הוא בנוי מדמעות, ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי".

על הניסים הגלויים, ועל הישועות הנפלאות, ועל הנחמות הגדולות והעצומות, שעשית למכורים בזמן הזה. בימי המצאת האינטרנט ודומיו, כשממלכת התאווה השתלטה על חיי ילדיך. השכיחה מהם רצונך והרחיקה אותם משאר בריותיך.