בנוגע לרחמים העצמיים (פוסט שפורסם במדור סוד הכניעה), גם אצלי העיקרון הוא אותו עיקרון, אבל מעט שונה. אני פשוט גאה מכדי להודות שאני זקוק לרחמים... בטח ובטח להודות שאני מסכן.. איש בי חלק (גם היום!), שמעדיף למות מלומר שאני מסכן - מה שיכול למנוע ממני לא רק להודות שיש לי בעיה - צעד ראשון, אלא גם להאמין שאפשר אחרת ולהימנע מלבקש עזרה - צעד שתיים. אבל אל תחשוב שנמנעתי מהדפוס הזה לגמריי. אצלי הוא עטוף בבת הדודה המסוכנת ששמה "צדקנות". אני צודק, הפך עם השנים לרעל האולטימטיבי.

העוינות המתפתחת אצלי כשאני צודק הרסנית לא רק בגלל שהיא מבודדת אותי מהחיים ומהסביבה ומרחיקה ממני קרובים וטובים, היא קטלנית בגלל השליליות שהיא מייצרת אצלי בכמויות אדירות. התנועה הזו בנפש מקטינה בעיניי את הטוב שבאמת יש ברשותי, ומחסלת את ראיית הטוב שיש בכלל בסיביתי ובעולמי. וכשאני חובש שוב את "המשקפיים הנגטיביות" שלי כל דבר שאני מביט בו נצבע בצבע מקולקל ולא נעים.

ולא משנה מהיכן זה התחיל. אשתי. בוס. ילדים, חבר תוכנית או נהג מונית. אם אני בעמדה "צודקת" מול כל אחד מהם, אני נשאב לשליליות. אני מתנתק מגישה חיובית, אני מתרחק מהכוח העליון שלי. וכשאני מתרחק ממנו - מאבאל'ה אוהב כמו שלמדתי בתוכנית לכנות אותו - אני מת. רוחנית, נפשית-רגשית, וכמובן שהשימוש ממתין מיד מעבר לפינה.

התייחסות קצרה גם "לנהירו", מעבר למה שסוד כבר כתב (במקום רחמים עצמיים לפעול הפוך למען חמלה עצמית), ואולי עוד יוסיף מניסיונו, אכתוב שאת הנכונות לוותר על פגמי האופי שלי בצעד השישי השגתי כשהבנתי מה הם משרתים אצלי, ואז בחנתי את ההפך שלהם. לדוגמא, במקום אנוכיות, נתינה.. כשהבנתי שהסיבה לכך שאני כל הזמן פועל באנוכיות (לא 'רואה' את צרכי הסובבים אותי), היא שאני חושש שלא יהיה לי, הבנתי שאני שוב סומך עליי..

זה היה הזמן להיזכר שיש לי כוח עליון אוהב שדואג לי. אז גם יכולתי להודות ששוב סמכתי עליי ולא עליו, ולבקש ממנו סליחה ועזרה. ולגבות את הבקשה בפעולה הפוכה - לתת, וזה בעצם הצעד השביעי. בשורה התחתונה לקח לי זמן אבל בתהליך האישי שלי קלטתי שבימי השימוש התרגלתי לדפוס מסוים והנחתי "שככה זה צריך להיות". כיום אני מעדיף הנחה אחרת: יש מי שיכול לתת לי משהו טוב יותר. אפנה אליו.