שעות מאז שהסתיימה שבת ההחלמה ועודני תפוס בה. זו הפעם ה 11 שזכיתי להשתתף ביחד עם אשתי, וכמו בכל פעם, גם כעת הביאה השבת בכנפיה רוח חדשה. רוח מרוממת, רוח מטלטלת ומצמיחה. חוויתי במהלכה לא מעט רגעים מיוחדים. בבית הכנסת, בחדר האוכל, בשיחות עם חברים, ספונסיים, במסרים (האישי והזוגי) ובקבוצות. בהתייעצויות, בשיתופים ובחלוקות. במסר של אחרי מערייב, ובשיר "רק להיוםםםם". בווארטים, בשירים ובסיפושיר (קויייל השייים יחיללל מדבר, יחיללל השיים מדבר קדש), אבל את הפוסט הזה אקדיש לסיטואציה אחת שנצרבה בתודעתי וחרכה את ליבי. הנני תפילה שיהא לתועלת.

"הנשים (של המכורים) מבקשות לשמוע ממכורים על המחלה בהחלמה"... פנו אליי המארגנים בליל שבת. מה עושים.. חשבנו יחד ובשבת בצהריים מצאתי את עצמי יחד עם שניים מחבריי הקרובים בחדר מלא נשות מכורים מתכונן לרב שיח בסוגיית "יצר הרע ומחלה – תירוץ או סיבה". זה התחיל עם קצת מבוכה אבל חכמת הנשים שבנו ביתן הפשירה את הקרח. אשתי וחברותיה התיישבו מולנו ויצרו מחיצה חיה כשאחת מהן הפטירה בקול מה לעשות.. אנחנו סאנון.. כולנו צחקנו.

אבל האמת היא שלא היה מצחיק בכלל. היה כואב. מאוד.

כל אחד מאיתנו סיפק נקודת מבט משלו. הראשון מביננו סיפר: מהיום בו הפנמתי שהסיפור שלי שייך "לרפאנו" ולא לסלח לנו, אני נקי. עד אז לא תקשרתי עם אלוקים בכלל ולמעט שבת ותפילין לא קיימתי מצוות. האשמה על מה שעשיתי והבושה של מי שהייתי גרמו לי להתרחק. הוא חלק איתן את משקעי הילדות שלו, המרידה במה שהוכרח לעשות ואת החופש המדומה "בלהיות אני" (מדומה, כי לא היה לי מושג מי אני), ולבחור מחדש בהנהגה אוהבת של כוח עליון. והדגיש שמדובר בתהליך מתמשך שלקח לו זמן.

אצלי, המשיך חבר נוסף, האידישקייט עבד, חלקית.. ייסורי הנפש שחצצו ביני לאלוקים ("ידיכם דמים מלאו" תרתי משמע) באו והלכו, לעיתים התגברו ולעיתים נחלשו. אבל ההבנה שאני פשוט בנאדם חולה הפחיתה משמעותית את האשמה ויצרה אצלי אחריות. כן אחריות להתנהלות אחרת. הבנתי שזו סיבה, ולא "השתמשתי" בזה כתירוץ. לעשות תשובה ידעתי, והיה לי קל לעשות, וגם עשיתי (ואז חטאתי עוד קצת). לעבור דרך של התנהלות אחרת בכל דבר ועניין וללמוד גם מכישלונות זה הרבה יותר מורכב ומסובך. ב"ה בחרתי בדרך הזו.

אני דווקא הקפדתי על קלה כבחמורה - המשיך החבר השלישי - חוץ מתאווה, החיים שלי היו מלאים ברוחניות טובה. הייתי באמת מחובר לאבא שלי שבשמיים. חוץ מהמעשים הלא שפויים שעשיתי. עוד לפני ההחלמה ידעתי שאני פשוט מפוצל. מצד אחד ההקפדה על קיום מצוות, והיא אמיתית. בדיוק כמו - מצד שני - המשיכה שלי לתאווה. שם, אני משוגע. רק לא היתה לי הדרך לצאת מהשיגעון, התוכנית הראתה לי את הכיוון.

ואז הגיע תור השאלות. נוקבות. בלי שום פילטרים. לפנים: אתם באמת חושבים שלא תקבלו עונש?! (הראשון ענה בפשטות – לא!. השני ענה, לא יודע, זה לא רלוונטי לי עכשיו, כשאגיע לגשר נחצה אותו.. השלישי ענה, גם אני מאמין שלא. אמנם המעשים אסורים, אבל אני מאמין שהעושה אותם בגדר שוטה. ודינו זהה לאוטיסט או בעל תסמונת. ובכלל, השאלה הזו לא מקרבת אותי לאבשלי שבשמיים. אני מתעסק היום רק במה שמקרב אותי אליו. כל השאר זה פשוט לא מה שהוא רוצה ממני היום).

"ועם האוכל בא התיאבון", אחרי השואלת הראשונה, נפרץ הסכר והשיטפון החל. כאב מגוון נזרק לחלל החדר - איך יכול להיות שמצוות הן אופציה. זו חובה... ומה עם דוגמא אישית של אבא לילדים שלו... ומה אני אמורה לעשות עם "המעידות" שלו.. והוא עוד בהחלמה. התחתנתי עם מישהו אחד וזה מישהו זר, אני לא מכירה אותו. אני פשוט מרומה. זה לא מה שחלמתי עליו כל חיי..

אני בכוונה לא נכנס לתשובות שהן קיבלו, והן קיבלו. כי זו לא הנקודה בפוסט הזה.. אני כן מנסה להיות פה לכאבן של נשות המכורים. הכאב הזה לא זר לי. אני משתדל לזכור את מה שעשיתי אני לרעייתי בימי הזוועה ואת מה ששמעתי לא מעט בזמן ההחלמה. ובכל זאת, בחלל החדר בשבת בצהריים נשבה רוח אחרת, שבורה ומרוסקת ובעיקר חוששת. כן, רועדת. בתחושת חוסר ביטחון מטלטלת שרק חיים במחיצת המכור (גם בהחלמה), יכולה לעולל.

בדרך החוצה תפסה אותי נשמה יקרה, אחת מהצדיקות, תגיד, היא לחשה לי בקול סדוק ועיניים מלאות דמעות, אתה מאמין... אתה באמת מאמין ש... (היא ידעה שאני מכיר את בעלה לא מעט זמן), יתחזק בשמירת מצוות.. אסירותודה שיכולתי לענות לה בכנות. כן. אין לי ספק שהוא יכול להתקרב מחדש. את מכירה אותו יותר טוב ממני, הוא גוש רגש עם רגליים.. לאט לאט.. תראי איזה נסים קרו לכם.. תמשיכי להתפלל..

דקות ספרות לפני השקיעה בהיתי בגלגל האש הנסוג לאיטו אל מאחורי ההרים. הרגשתי שזו העת להתחנן לידיד הנפש, לאבא הנאמן - אנא, א'ל נא רפא נא לה. לכל נשמה באשר היא. לבקש על עצמי - משוך עבדך אל רצונך. וכשראיתי את הקרניים האחרונות מכריזות על הרעווא דעווין תפילתי הפכה להבטחה, לי ולו. ירוץ עבדך, כמו אייל...