"כנראה שלא סבלת מספיק"... כבר בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, התכווצתי. אמנם לדובר, איש מיוחד, היה ניסיון רב בשימוש ובניקיון (יותר משלושים שנות שימוש ואחריהן מעבר לעשר שנים של מפוכחות), אבל משהו בתשובה הניצחת הזו למי שעמד מבוייש קבל עם ואולם ואמר - "אני לא מצליח לוותר על התאווה", עשה לי פריחה. אתה לא מצליח לוותר?! כנראה שלא סבלת מספיק. לך לסבול ותחזור אלינו - - -

אני לא חושב שהוא התכוון לפגוע בו (מאז שמעתי כל מיני דוברים חוזרים על ארבעת המילים הללו, ולא. ההרגשה הלא נוחה שלי לא השתנתה), אבל הפגיעה התרחשה. לנגד עיניי. אי אפשר היה לטעות בו. ראיתי אותו קורס במבוכה במקום מושבו. בכנות אציין שלא פעם צידדו באוזניי בעד "התשובה" הזו, כאלה שהיא הפיחה חיים בעצמותיהם היבשות, אולם ראיתי ושמעתי גם כאלה שנטשו את ספינת ההחלמה בעקבותיה.

כך או אחרת, אחרי לא מעט זמן מצאתי מילים נעימות יותר ומורכבות פחות מהמילים הללו. מה שאני אומר למי שמדבר איתי על ענייני סבל ("חבר וותיק" אמר לי שלא סבלתי מספיק..), הוא שלטעמי אין סיבה לסבול עוד.. יקירי, אשריך שאתה מוסיף לבוא. למרות הכל. אני מאמין "שאתה כל כך סובל שאתה אפילו לא מודע לסבל שלך".. "תתפלל לכוח העליון שלך שתרגיש אותו". "או, שלפחות תדע שהוא קיים אצלך", ואולי, רק אולי, זה יספיק לך כדי שתתחיל לזוז.

הגעתי למשפט הזה רק כשנפל לי האסימון ביחס לאחת המתנות המופלאות שקיבלתי – מתנת הסבל.

כן, בעיני, לסבול זו מתנה. להרגיש כאב, זו דרגה. יש שלב גרוע ממנה. לא להרגיש בכלל. כהות חושים ורגש מוחלטת. הייתי שם. שיכור מרוב שימוש. הוזה הזוי שנע מהתרסקות אחת לאחרת ללא הכרה. כל כך פחדתי להרגיש, שהעצמתי את השימושים שלי לדרגות מופרכות.

עד כמה שאני יכול להעיד עליי, לדעתי, הסיבה שבאתי להחלמה (וכנראה שגם בגללה נשארתי) היתה כי סבלתי כל כך, שלא ידעתי את זה.. ודווקא אז הגיע אליי בנאדם חיבק אותי ואמר לי - אחי, סבלת מספיק..

אחי, סבלת מספיק...