זה כבר הרגל, סיטואציה די קבועה. יש כנס. יש דריכות. יש התרגשות. יש רוחניות. יש התעלות. יש התרוממות רוח. יש חברים. יש החלמה. יש חברותא. יש יש יש. במהלך השנים הייתי בעשרות כנסים של החלמה מסוגים שונים, ותמיד נתרמתי. ולא. אני לא 'שבע' מהם. ההפך. עם 'האוכל' בא התיאבון, ויש לי המון תיאבון.. למרות שהפעם התוכניה לא כללה קלוריות, הערב היה גדוש באוכל. הרבה אוכל.

הפעם היו 'מנות גדושות' של אנשי מקצוע, ולמרות שאישית אני מתחבר לאנשי החלמה יותר מלאנשי מקצוע, עם הזמן למדתי שאפשר (וגם כדאי), לקבל מכל אחד, ושגם אנשי מקצוע יכולים לתת החלמה. אז הקשבתי למנהל מרכז גמילה שמדבר על חולה שאינו חוטא, ולאנתרופולוג שאומר בכנות – 'אם היה לי את מה שיש לכם לא הייתי מסוגל לעמוד פה ולדבר על זה כמו שאתם מדברים פה'.. ולד"ר שהוא גם רב ישיש שראה דבר או שניים בחייו, שהמתין יותר משעתיים (!) על כיסא גלגלים, כדי להקריא מכתב שקיבל לפני חמש עשרה שנים מאדם שהתרסק מתאווה ועמד לשים קץ לחייו, ולדבר במשך שתי דקות וארבעים וארבע שניות (2:44 – בדוק!), על הצפי שלו למיליוני מחלימים מפורנו דרך הצעדים. אמן.

מרגש. אבל מבחינתי, 'המנה העיקרית' היתה מהמכורים.

'נתן במתנה' הנכיח את הפיצול שלי כשניגש לדוכן הנואמים והרחיק את שני המיקרופונים שהיו עליו זה מיזה ושוחח לאורך כל המסר עם 'נתן' במיקרופון אחד ועם 'המתנה' במיקרופון האחר.. החמלה של 'מתנה' כלפי 'נתן' יחד עם הכנות של 'שניהם' ריתקו אותי. לא התחדש לי שם כלום. אני מכיר 'אותם' שנים, ובכל זאת, הרוח שנשבה מהשיח המשותף הזה העבירה בי צמרמורת בכל החלפת מיקרופון. תודה על זה.

היה לי מחלים לשמוע את הלוואי ש 48 שעות לפני שטס לכנס, לא חשב להשתתף בו. היה לי מחלים לשמוע מבני שעוד לפני שהוא חזר בתשובה הוא הלך לבית כנסת רק כי זה מקום שבו מדברים עם אלוקים. היה לי מחלים לפגוש אחים לנפש ולרוח, וגם אח ביולוגי.. והיה לי מחלים לפגוש חברים ישנים, והיה לי מחלים לפגוש חברים חדשים. היה לי שמח חברים ממתקדמים, והיה לי עצוב מחברים שעדיין תקועים. והיה לי...

אבל מה שהכי 'היה לי'. מה שנגע בי הכי חזק, היה דווקא החלק המוזיקלי. זה לא רק ריקודים (הרגליים פשוט לא יכלו להישאר צמודי קרקע), זה היה ריחוף של הנפש. מחול איטי של עלה קטן שהחזיק חזק גם כשהשירים הגבירו קצב וצברו תאוצה.

רגע אחרי שכבר קיבלתי את המציאות - יהיו כמה שירים וזהו - הגיעה 'מנה אחרונה'. לעילא ולעילא. מה שהתחיל כזרזיף של 'רק עוד דמעה אחת', והפך לנחשול עם - 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא כי אתה עמדי. לא לא לאאאא' – המיס אותי לגמריי עם 'תחזיק חזק עלה קטן שלי' (אחריו היה גם את - י'ה אכסוף - אבל זה כבר עניין לפוסט אחר). השיר ממש לא חדש. מילותיו ידועות ונוגעות עידנים. אבל אף פעם לא ככה. לא יודע מה גרם לזה. ייתכן שזה הזמר המיוחד, אוליי האווירה המיוחדת, ויש מצב שזה שניהם גם יחד. אני לא סגור על זה. נראה לי שזה לא משהו שאפשר להסביר במילים. שזו שפה שהנשמה מרגישה ומבינה גם בלעדיהן. שפה של עלה קטן שמחזיק חזק..

קח איתך צידה לדרך, את ניסיוני
אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי
כי יש ימים יפים הכול פורח
ויש שעות קשות הכול בורח

תחזיק חזק עלה קטן שלי
כי לא תמיד הכול בחוץ בהיר
ורוח סער וסופה קרה
תזכור ותתחזק אני איתך!
תחזיק חזק עלה קטן שלי.

קח איתך צידה לדרך את ברכתי
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד
וכשהשמש אל הים שוקעת
אל תדאג מחר היא שוב זורחת!

תחזיק חזק עלה קטן שלי, שומע? אחי, אל תדאג, מחר היא שוב זורחת.