אלפיים ימים של נקיות זה אלפיים ניסים. כל יום הוא נס בפני עצמו, וכולם ביחד נס אחד גדול. לפעמים הנס כבר הופך להיות דבר טבעי ושוכחים להתפעל ממנו, ולכן מספר עגול הוא ציון דרך, תזכורת להודות לאלוקים על הנס. לא מובן מאליו בכלל.

ישנה תופעה מעניינת בנוגע לרגשות. אנשים מתרגלים לכל מצב וכאשר החידוש נעלם אז גם הרגש יורד. למשל רכב חדש גורר התרגשות גדולה, אבל ההתרגשות נעלמת כאשר מתרגלים לכך. בדומה גם אסונות גדולים גורמים לכאב עצום אבל עם הזמן הכאב נשכח. למרות זאת, יש הבדל בין רגשות שליליים לרגשות חיוביים, כי למרות שאין רגש חיובי שיכול להמשיך כל הזמן, רגשות שליליים יכולים גם יכולים. אנשים שחווים כאב פיזי לא מתרגלים לזה, ובכלל סבל הוא דבר שלא מתרגלים אליו. אנשים שהיו ל"ע במחנות ריכוז מספרים שהכאב התרחש כל יום אבל השחרור התרחש רק פעם אחת.

בגלל התופעה הזאת אנחנו סובלים הרבה אבל נהנים קצת... אאוצ', זה כואב (הרבה).

לפני שהגעתי להחלמה, כל נפילה כאבה. כל יום הביא איתו כאב שלא נעלם, למרות שניסית להשכיח אותו, להדחיק, לברוח או להתכחש אליו. ואז הגעת להחלמה ומצאתי פיתרון וכמובן התרגשתי ושמחתי מאוד, אבל לאט לאט התרגלתי לנקיות ולכל המתנות שמגיעות עם ההחלמה, וזה הפך להיות טבעי. הסבל של הנפילות הגיע עם כל נפילה, אבל השמחה של הנקיות לא מגיעה עם כל יום של נקיות. הסבל הגיע בלי שנעשה כלום, אבל כדי לשמוח צריך לעבוד ולהזכיר לעצמנו את הנס הזה.

כשנרשמתי לשמור עיניך בהתחלה לא עדכנתי בכלל את הטבלה של התשעים יום כי לא חשבתי שיש לי סיכוי בכלל והיה חבל לי לפתח ציפיות. אחר כך כשראיתי שיש סיכוי הייתי מעדכן כל יום בקביעות, אבל כשהזמן עבר התחלתי לעדכן רק מפעם לפעם, כל כמה שבועות. היום עדכנתי את הטבלה אחרי שלושה שבועות ופתאום ראיתי את המספר העגול: 2,000 ימי נקיות!

הנסיכה מסיפורי אלף לילה ולילה היתה צריכה להמשיך לעבוד כל לילה כדי שהיא תישאר בחיים למחרת. במילים אחרות, היא חיה "רק להלילה", וכאשר היא סיפרה למלך סיפור שלא היה לו סיום, היא קיבלה יום אחד נוסף. למחרת היא היתה צריכה לעשות את אותו דבר פעם נוספת. זה קצת כמו הסיפור שלנו שבו אנחנו לא ממש מקבלים ריפוי מוחלט אלא עובדים כל יום ביומו, וכל זמן שאנחנו ממשיכים לעשות את הפעולות הנכונות - אנחנו נשארים נקיים.

רק להיום אני צריך להמשיך את הסיפור. רק להיום אני צריך להודות לאלוקים על הנס הזה ולדעת שההודאה על התודה היא חלק מההחלמה. להודות לאלוקים זה פעולה של יציאה מהריכוז העצמי, פעולה של ענווה שהיא ההיפך מהמחשבה שאני יכול הכל לבד, והיא גם תזכורת לכך שאני צריך להמשיך להתמקד בהווה, בלי לברוח מהעבר ובלי לנסות לנהל את העתיד, ולתת לאלוקים את האחריות על כל השאר.