הרגע שתפס אותי יותר מהכל היה בכלל אחרי הכנס. הנאומים הסתיימו חלק גדול מהחברים כבר יצאו בדרכם הביתה, בחוץ התארגן מנין לתפילת ערבית, ופיני התחיל לשיר, מלווה בגיטרה. הרגשתי תחושת החמצה על זה שהכנס נגמר והחלק של השירה לא יתרומם. אבל פיני חשב אחרת.

הענין הזה של הקמת חברותא נפרדת עבור אלו שלא חצו מסך עלה מאות פעמים בדיונים, לא רק בשנה וחצי האחרונות אלא מאז שהצטרפתי לשמור עיניך. ישבנו בפגישות פנים אל פנים ובשיחות ועידה בוידאו, בטלפונים ובאימיילים, והשאלה היחידה שעמדה לנגד עינינו היתה: איך עוזרים ליותר אנשים? אף אחד לא עושה כסף מהעזרה הזאת, ואף אחד גם לא מרוויח פרסום אישי. והמסקנה שאליה הגענו כולנו - יחזקאל, אסירותודה ואני - היא שהקמת PA תוכל להעניק עזרה לאנשים רבים שסובלים וכעת אין להם פתרון בנמצא.

ככה בערך זה עבד: אתמול ראיתי בערב במחשב בבית באתר חרדי סרטון של נשיונל ג'יאוגרפיק על השואה, ומשם עברתי לאתר של נשיונל ג'יאוגרפיק עצמו לחפש סרטים נוספים בנושא. לאחר שיטוט קצר הגעתי לערוץ יוטיוב שלהם ושם נכנס המחבל עצמו לפעולה. כי מה הקשר בין אדם שמחפש סרט על השואה לסרט על אנשים שעברו ניתוחים לשינוי מין?

אז מה השתנה ביחס שלי לאלוקים מאז שהגעתי לתכנית? טוב, את השאלה הזאת אפשר לשאול גם הפוך: מה לא השתנה ביחס שלי לאלוקים מאז שהגעתי לתכנית? כי אלוקים שהכרתי מאז גן הילדים והמשיך ללוות אותי כל השנים, הוא לא אותו "אלוקים כפי שאני מבין אותו" היום אחרי תקופה של מפוכחות מינית ועבודה על 12 הצעדים.

לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בשאלה האם אנחנו באמת מאמינים בדבר מסויים או לא, עד שאנחנו מסתבכים וסוטים לחלוטין מהענין עצמו. אם הוא מאמין שיכול להיות שתליית פרסת סוס תביא מזל או לא - זה לא משנה. אם הוא תולה את זה על הדלת ובפועל זוכה במזל - אז זה מה שחשוב.

אחת הגישות השגויות שיש כלפי המושג "חוסר אונים" זה שהוא עלול לגרום לנו להערכה עצמית נמוכה, כאילו אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חלשים וקטנים, לא מסוגלים לעשות כלום בכוחות עצמנו. אבל זאת שגיאה כי חוסר אונים אין פירושו שאנחנו חלשים ולא קטנים, אלא רק הסתכלות מפוקחת על המציאות וקבלה של העובדה הפשוטה שישנם דברים שהם למעלה מהיכולות שאלוקים נתן לנו.

כשבאתי להחלמה, הייתי בטוח שהחיים שלי דבש. יש לי רק בעיה אחת קטנה עם התאווה, ואם יפתרו לי אותה (עוד חייתי בסרט שיש מישהו שיעשה עבורי את העבודה), הכל יהיה בסדר. לכן היה לי מסובך הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים להחלמה, בו אנחנו אומרים לא רק ש"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", אלא גם "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". על איזה איבוד שליטה בדיוק אתם מדברים איתי? אני שולט מצוין והכל בסדר איתי.

כל כך הרבה דיבורים יש על ההצטרפות לקבוצה, שלפעמים זה נראה שמדובר באיזה קסם שפשוט מצטרפים לקבוצה והבעיה נעלמת. ואז, אחרי שחבר חדש מתגבר על הקושי הגדול ללכת להיחשף והוא מגיע לקבוצה, הוא מגלה שהקסם הזה לא עובד עבורו והוא מתאכזב - בצדק. הוא שומע חברים שמספרים שהם הגיעו לקבוצה ומאז הם נקיים, ולא מבין למה אצלו זה לא עובד.

ישנן נקודות ציון לא מעטות במסע האישי של כל חבר בדרך אל ההחלמה, ודי ברור שכל אחד ישים את האצבע על נקודה אחרת או אפילו על מספר נקודות שבהן התרחש המפנה. זה נכון הן בנוגע לציר הזמן הכללי כמו הנפילה האחרונה, הפעם הראשונה בקבוצה, קבלת ספונסר וכן הלאה, והן בנוגע לצעד מסויים כמו הצעד הראשון, הצעד השלישי וכן הלאה.

הרעיון עצמו פשוט והוא יכול להציל חיים, כולנו מכירים אותו בתיאוריה, אבל במציאות כמעט אף אחד לא מצליח לנהוג בהתאם לידע. כאשר אדם נסחף חלילה לתוך מערבולת בים, מה שצריך לעשות זה לתת למערבולת לסחוף אותו למטה, והוא פשוט ייצא החוצה מהצד השני. במקום זה, האינסטינקט הבסיסי של כל אדם הוא להילחם נגד המערבולת, אבל הכוח של האדם הוא אפסי לעומת הכוח של המים, וברגע שנלחמים בהם - הם מושכים את האדם ומטביעים אותו...

אז מה בעצם יש לנו כאן? אני מבין שיש לי בעיה, אני גם יודע שהבעיה היא פיזית, נפשית ורוחנית, אבל זה עדיין לא אומר לי איך הבעיה הזאת הגיעה לאן שהיא הגיעה. הבנתי שלמרות האבסורד שבדבר, בעצם יש כאן צמא רוחני נורא ששום דבר לא מצליח להרוות, ולכן - במקום למצוא את אלוקים, מצאתי את ההיפך הכי גמור שיש לכך. אוקיי, אבל מה עובר עליי בבסיס של המחלה? חשוב לי לדעת כי כשאני מבין את זה - אני יכול גם לטפל בשורש הדברים.

כשהילדה שלי ראתה אותי מזיע ומתאמץ על המכשיר ריצה, היא פנתה אליי ואמרה לי "אבא, תוריד את המהירות של המכשיר". שאלתי אותה למה שאעשה את זה, והיא ענתה "שלא יהיה לך קשה". עניתי לה שאם לא הייתי רוצה שיהיה לי קשה - לא הייתי עולה על המכשיר ריצה בכלל, שהרי הרבה יותר קל לשבת מול המחשב, לנשנש ג'אנק פוד ולא לעשות כלום, מאשר לעלות על המכשיר ריצה.

חבר יקר שלח לי אתמול לינק לכתבה ארוכה שפורסמה בעקבות הוצאה לאור של ספר חדש (Chasing The Scream: The First And Last Days of the War on Drugs, to figure out wha), ספר שאמור להיות בעל בשורה חדשנית ביותר בנוגע לכל התפיסה של התמכרות. הכותב ערך מסע ברחבי תבל, ראיין מכורים ואנשי מקצוע, ובסוף הגיע למסקנה שלדבריו היא "מהפכנית" ביותר ואמורה להציג באור אחר לחלוטין את המושג "התמכרות".

זה אמור להיות הדבר הכי אנושי ופשוט שיש, אבל זה כנראה אחד הדברים הכי לא קלים שיש. כן, אני מדבר על הצורך הפשוט להכיר במגבלות שלי, וכאשר אני צריך משהו שהוא מעבר לכך - לבקש עזרה. על הנייר זה נראה הגיוני ואפילו קל, כמה חבל שבמציאות - לפחות המציאות שלי - זה ממש לא ככה.

הכחשה היא לא שקר. בודאי לא במובן הפשוט של המילה שבה אני יודע משהו אחד ומחליט במודע לומר אחרת. הכחשה היא גם לא שקר עצמי, בודאי לא במובן הפשוט של ההגדרה שבה אני יודע משהו ומחליט לספר לעצמי סיפור אחר. אם כבר, הכחשה היא שקר שבו אני הוא זה שמשקרים לו, ורק במקרה אני הוא גם זה שמשקר לעצמי.

כאשר הגעתי להחלמה, הדבר היחיד שידעתי הוא שאני לא רוצה ליפול, ואילו כל מה שמעבר לכך - לא עניין אותי בכלל. מצידי לא היה משנה האם זה יהיה על ידי שאלוקים יקח ממני את הרצון להתאוות או שיקשור לי את הידיים (והמוח) מאחרי הגב כך שלא אוכל ליפול, העיקר היה מה לא לעשות - לא ליפול, ואם אפשר אז גם לא להתאוות בכלל.

אחד הדברים ש(כמעט) כל מכור חיפש ללא הפסקה הוא את העצה/טריק/קסם שישחררו אותו מהרצון המטורף זה לצרוך תאווה. במשך כל השנים חיפשתי את המתג הזה שבלחיצה אחת ישאיר אותי לא רק נקי אלא בעיקר ללא הרצון להתאוות, או במילים אחרות - בלי הצורך להיאבק (ולהיכשל).

יש סיפור על תלמידי הבעש"ט (כמדומני) שישבו בלילה בבית כנסת ולמדו, ופתאום נכנס גוי שהתחנן שהם יעזרו לו להוציא את הסוס שלו שנתקע בבוץ. הדבר כמובן לא קרץ להם, לצאת מבית הכנסת המחומם אל הרחוב הקפוא ולעזור לגוי למשוך סוס משלולית בוץ, אז הם אמרו לו שהם לא יכולים. הגוי הסתבר כלא טיפש והוא הפטיר לעברם "אתם יכולים, אבל אינכם רוצים".