הידע שאני מנסה לדחוף לראש שלי בזמן האחרון שוב ושוב הוא שהתאווה לא תפתור לי שום דבר. למשל אתמול היה לי יום קשה בבית, ופתאום - ממש משום מקום - שמעתי ציפור קטנה שנכנסה לתוך הראש שלי והתחילה ללחוש לי (בשקט בשקט) שאיזה סיבוב בגהינום יכול להיות דבר מצוין.

אני רואה אותך שם למטה, ואני שמח לראות שאתה משתמש כל כך טוב עם המתנות שנתתי לך. אני רואה אותך מתמודד עם קשיים, מנסה לשחרר, עומד מול אתגרים ועושה את מה שאתה יכול כדי להמשיך להתקדם בחיים שפויים יותר. אני רואה אותך ונהנה, אחרי כל השנים האלו שראיתי וכאבתי.

מה קודם למה, המעשים או הרגשות? בדרך כלל אנחנו פועלים תחת ההנחה שאנחנו צריכים להרגיש מוכנים כדי שנוכל לעשות מעשה, ואם אנחנו לא מרגישים שאנחנו מתחברים למשהו, אנחנו דוחים את זה עד שהרגש יגיע. לכן אנחנו שומעים הרבה פעמים חברים שמשתפים על פעולות שעוזרות להם, אבל אנחנו לא ממהרים לנסות את זה בעצמנו כי אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו מנסים קודם כל לעבד את זה בראש ולהביא את זה להרגשה, ואז אולי נהיה מוכנים גם לנסות את הפעולות עצמן.

רוב המאמצים שמושקעים בניסיון למנוע מאנשים להמשיך בפעילות הרסנית של התמכרות, מושקעים בהצגת ההרס שהדבר גורם, הכאב, חוסר התועלת וכן הלאה. יש בזה כמובן הרבה היגיון, כיון שאם אנחנו לא מודעים להשלכות המלאות של המעשים שלנו, קשה לנו להתחייב לתהליך ההחלמה שהוא תהליך המצריך הרבה השקעה, התמדה, כנות ועוד הרבה מצרכים שקשה לקנות במכולת השכונתית במחיר מבצע.

כל מי שמתמודד עם התמכרות וגמילה מכיר היטב את המושג "קבלה" ואת חשיבותו כצעד ראשון ופורץ דרך לקראת החלמה. בלי קבלת ההתמכרות אין החלמה, ובלי קבלת החיים כולם כפי שהם - אין החלמה. בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לגמילה בשיטת 12 הצעדים) ישנו סיפור מאוד חזק בנושא ההתמכרות והקבלה, הנקרא "רופא, אלכוהוליסט מתמכר", או תחת הכותרת המדוייקת יותר בספר בגירסא האנגלית: "קבלה היתה התשובה". חלקים מתוך הסיפור הזה נקראים לעתים קרובות בקבוצות של הצעדים, בעיקר את הקטע הבא:

לאחרונה פגשתי בבית הכנסת בו אני מתפלל משפחה נחמדה, אבא ואמא וכמה ילדים בגילאים שונים. הם לא היו מוכרים לי וכמובן בירכתי אותם והתעניינתי מה מביא אותם לאזור. הם סיפרו כי בנם בן השבע עשרה מאושפז בבית החולים הסמוך כיון שהוא אלרגי לחלב. איחלתי רפואה שלימה לבן ונפרדתי מהם לשלום.

לפני מספר חודשים כתבתי כאן על הצעד שעבורי הוא הקשה מכל הצעדים, הצעד האחד עשרה, צעד שמציע "תפילה והרהורים", או בנוסח המלא: "חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת."

כל מי שמכיר את עולם ההתמכרויות השונות, יודע שהצעד הראשון לגמילה הוא ההודאה בחוסר האונים שלנו, או כפי שניסחו זאת בצעד הראשון של 12 הצעדים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". זאת אבן הפינה, היסוד לכל התהליך. בלי הודאה בחוסר אונים - אין החלמה. בלי שאני מודה בחוסר הסיכוי שלי להתמודד לבד עם התאווה - אני לא מתחיל בכלל את התהליך. רק לאחר שאני מודה לחלוטין בחוסר האונים שלי, אז יש סיכוי שאתחיל לבצע את הצעד השני, והוא האמונה בכך שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתו.

למה יש כל כך הרבה אנשים דתיים וחרדים שמתמודדים עם הבעיה הזאת שהם לא מצליחים להפסיק את השימוש בתאווה? האם לא היה אמור להיות לנו הרבה יותר קל, כיון שאנחנו יודעים את הבעיה ובאמת רוצים להפסיק? תשובה אחת תהיה שיש יותר חילוניים שיש להם בעיה, אבל הם לא רואים את זה בתור בעיה. זאת כנראה תשובה נכונה, אבל אולי היא לא כל הסיפור, ואולי דוקא בגלל שאנחנו רוצים כל כך להפסיק - זה מה שגורם לנו באופן פרדוקסלי את הבעיה שבגללה אנחנו לא מצליחים.

הדברים נכתבים בעקבות שיחה שהיתה לי בנושא, בו עלה שוב הנושא הזה של הקרקעית. כל מי שמכיר את המושגים הבסיסיים של גמילה מהתמכרות, מכיר את המושג "קרקעית", השאלה היא איך מגיעים לקרקעית, או אולי איך יודעים שהגעתי לקרקעית?

אשר רואים את הרצף, מבינים שהיה אדם אחד עוד לפני ביל ולפני אבי שהבין שיש כאן מחלה רוחנית. מדובר כמובן בד"ר קארל יונג. כמעט שלושים שנה אחרי שהד"ר הציע את דעתו על המחלה ופתרונה, כאשר התכנית כבר בוצעה בהצלחה בכל העולם, הוא קיבל מכתב תודה מהשותף המייסד - ביל, שהודה לו על ההצעה שהיתה נשמעת מהפכנית והזויה בזמנו. בתגובה הוא קיבל מכתב מעניין שבו הד"ר מסביר את המחלה הרוחנית.

התוצאה אליה אנחנו שואפים היא אותה תוצאה, אבל הדרך להגיע אליה הפוכה לגמרי. כולנו רוצים בסופו של דבר שחרור מהתאווה, אבל שתי הדרכים הן מלחמה מצד אחד או כניעה מהצד השני. מלחמה היא גיוס כח הרצון כדי להילחם במשיכה לתאווה, ואילו כניעה היא הורדת הראש כדי לתת לגל לעבור מעליי. יש כאלו שמלחמה עובדת עבורם ויש כאלו שכניעה עובדת עבורם. עבורי עבדה הכניעה. המלחמה התישה אותי - הכניעה שחררה אותי.

שוב ושוב אני מגלה כמה קבלה היא המפתח לכל הבעיות שלי כיום. שוב ושוב מסתבר לי שאם רק אקבל את הדברים כפי שהם - יהיה לי הרבה יותר קל וטוב. אז אני מנסה לקבל את החיים לפי התנאים שלהם ולא להכתיב תנאים לחיים שלי כי זה לא עובד. כל פעם שאני כן מנסה לשלוט בדברים ולא מוכן לקבל את המציאות - אני ממשיך לסבול.

אלפיים ימים של נקיות זה אלפיים ניסים. כל יום הוא נס בפני עצמו, וכולם ביחד נס אחד גדול. לפעמים הנס כבר הופך להיות דבר טבעי ושוכחים להתפעל ממנו, ולכן מספר עגול הוא ציון דרך, תזכורת להודות לאלוקים על הנס. לא מובן מאליו בכלל.

אצלי, כאדם המכור לתאווה, יש מנגון שלם של הונאה עצמית, שבעיקרון תפקידו לתת לי תירוצים וצידוק עצמי לפעולות של התאווה. כמובן שבתור אחד שנמצא בתוך המנגנון ורואה את כל העולם רק דרך העיניים האלו, קשה לי מאוד להבין את זה, עד שאני רואה אדם אחר שמתמודד עם התמכרות אחרת, ואז פתאום הדברים נראים כל כך ברורים (וכנראה שזה נכון גם בכיוון ההפוך כיצד זה נראה בעיניים שלו).

אין, פשוט אין מילים. אתמול התפרסם מקרה נוסף של צעיר שעזב את הדת ולבסוף התאבד, וכל זה בגלל התעללות מינית שהוא עבר בילדותו. פשוט איום ונורא.

יש משפטים כאלו שנתקעים בזיכרון, לא בגלל שהם מיוחדים אלא סתם ככה, אולי בלי סיבה. משפט אחד כזה שמעתי כשהייתי ילד בערך בגיל שמונה או תשע, בשיחה של אמא שלי עם חברה שהתלוננה באזניה על הילד שלה שכל בוקר קם רטוב כי הוא מרטיב במיטה. היא היתה מאוד לחוצה מכך ואמא שלי ניסתה להרגיע אותה ואמרה "נו, מה כל כך נורא שהוא מרטיב, תני לו שיהיה לו חם וטוב"...

פעם בחצי שנה מתקיים שבתון לחברים בתכנית 12 הצעדים הנקרא JSS, ראשי תיבות של "שבתון רוחני-יהודי". ההצלחה של האירוע בארצות הברית הביאה לכך שכיום מתקיימים במקבלים גם שבתון בארץ ושבתון באירופה - בערך באותו זמן, אחרי החגים ואחרי פסח. בשבת הקודמת זכית להשתתף פעם נוספת בשבתון הנפלא הזה, ביחד עם 350 אנשים נוספים שמילאו את בית המלון הגדול.