בשבוע שעבר ארגנו לי בקבוצה מסיבת הפתעה לרגל ציון שש שנות נקיות, אלא שבגלל שהיה מדובר בהפתעה, לא ידעתי על כך כמובן, ובדיוק באותו יום לא יכולתי להגיע לקבוצה והמסיבה נערכה בלעדי חתן השמחה... ועדיין שמחתי לקבל את ההודעות והתמונות של החברים השמחים בשמחתי ונהנים מפיצה ואוירה טובה של החלמה ואחוות רעים.

הבעיה היחידה היא כאשר העכבר זה אני... במקרה הזה, להאשים את החור יכול להיות דרך קלה ונוחה לברוח מהאחריות האישית, כי יש לי לאן לגלגל את האשמה: הבעיה היא לא אני, הבעיה היא הפירצה. אז לפעמים לא החור הוא הגנב אלא דוקא העכבר, או לפחות לא רק החור הוא הגנב אלא גם העכבר.

זה היה לפני בערך שמונה שנים, לא הייתי בהחלמה ולא ידעתי בכלל מה הבעיה שלי. כאילו, ידעתי שיש לי בעיה (בדרך כלל... כשההכחשה לא היתה מידי חזקה), אבל לא ידעתי מה היא. הבנתי שמשהו לא בסדר איתי אם אני כל הזמן מבטיח שלא אצפה בפורנו ולמרות זאת אני חוזר לשם, אבל מצד שני לא הבנתי מה בדיוק לא בסדר כאן.

אחרי שכתבתי את הכותרת, אני מבין לאיזה בור נפלתי... יש כל כך הרבה נושאים שאפשר לכתוב תחת כותרת בומבסטית שכזו, לא פשוט לבחור בנושא המרכזי. ובכל זאת, אם אני נדרש לכתוב על נושא אחד שהוא נקיות (וזה לא סתם לספור ימים) הרי שמדובר על החיים הרוחניים שהמכור חייב לסגל לעצמו אם הוא מעוניין להמשיך לחיות.

הנה תמצית של כמה מהשאלות שנידונות כאן בהרחבה: האם אני מכור, כמה צריך להשקיע בהחלמה, איזו שיטה מתאימה לי, מה עם הבחירה החופשית, למה לא מספיק התורה?, ובעצם כל השאלות האלו מצביעות בעצם על מצב שבו עוד לא הגעתי לקרקעית ועדיין לא רע לי מספיק כדי לקחת את החיים שלי ברצינות. מכיון שזה המצב, אני שואל הרבה שאלות טובות מאוד, ומשתתף בדיונים ערים וחשובים בנושאים הבוערים, אבל דבר אחד אני לא עושה: אני לא מחלים.

לפני שש שנים, בלילה הראשון של חנוכה הדלקתי נרות עם המשפחה והייתי אדם שבור. הייתי שם בגופי, אבל בנשמתי הייתי הרחק הרחק משם. לא הייתי "נוכח", הרגשתי פיצול אישיות נורא, ובעיקר - הייתי חסר תקווה.

בהרבה שטחים של החיים, השיטה של "או הכל או כלום" היא שיטה גרועה מאוד לנהל חיים נורמליים. מי כמונו המכורים מכירים את השיטה הזאת מנסיון אישי ויודעים עד כמה היא לא מוצלחת ולא מובילה להישגים אמיתיים. אבל יש מקום אחד שבו זה נכון לחלוטין, והשיטה הזאת ממש של "או הכל או כלום" היא הדבר היחיד שעובד עבורי.

כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק ואף פעם לא הצלחתי, ואני שובר את הראש ומנסה להבין: למה לעזאזל זה ככה? אנשים מסביבי חושבים על זה אפילו באופן פשוט יותר: אם זה רע לך - אז תפסיק! הלוואי שיכולתי...

האמת שהשאלה הזאת של "למה דוקא אני", לא מטרידה אותי באופן קבוע, אבל בפירוש מפעם לפעם אני לא יכול שלא להרהר בכך. כל זמן שמדובר סתם בשאלה תיאורטית זה לא בעייתי, אבל כאשר זה הופך לנושא שגורר אשמה והרבה רגשות שליליים נוספים - זה כבר מסוכן לי.

בהתמודדות עם התאווה אנחנו מצפים לאיזה טריק שנוכל להשקיע זמן קצר באופן חד פעמי ואז נשתחרר מזה לנצח. הבעיה היחידה היא שאין כזה טריק. אולי בעתיד ימציאו משהו כזה אבל בינתיים לא הצליחו. הדרך להצלחה עוברת דרך התמדה והשקעה, ומי שמתמיד ומשקיע - גם מצליח.

לא כולם מכורים ולא כולם חסרי אונים, זה ברור, יש אנשים שמתמודדים עם קושי בשמירת העיניים וצריכים חיזוק ועזרה, והם לא חסרי אונים. אבל גם מי שמכור וחסר אונים לחלוטין, האם זה אומר שזהו, אין לו יותר מה לעשות? ברור שלא! הרי תכנית 12 הצעדים שמתחילה עם ההודאה בחוסר אונים דוחפת את המכור המחלים דוקא לכיוון של יותר לקיחת אחריות על המצב שלו ויותר פעולות. דוקא מתוך ההבנה שחסר לנו כוח מול התאווה - אנחנו עושים הרבה יותר פעולות כדי לקבל את הכוח שחסר לנו מאלוקים ומחברים אחרים בתכנית.

או שאנחנו שומרים על קור או על חום, או שאנחנו נותנים או שאנחנו לוקחים, או שאנחנו מתחברים או שאנחנו מתנתקים, זה לא עובד ביחד, ואפילו התרמוס הכי משוכלל שמצליח לשמור גם על קור וגם על חום - לא יכול לעשות את זה ביחד.

ייאוש וכניעה זה לא אותו דבר, אבל בדרך כלל הדרך אל הכניעה עוברת דוקא דרך הייאוש. הכניעה מביאה איתה תקווה, אבל לפני שאנחנו יכולים להתחיל להאמין שיש לנו סיכוי, אנחנו בדרך כלל עוברים דרך הייאוש הטוטאלי ומאבדים כל תקוה. כמו גרעין שצריך להירקב לגמרי כדי שיתחיל לצמוח, כך אנחנו עוברים תהליך דומה שרק מתוך החושך אנחנו מגיעים אל האור שבקצה המנהרה.

השאיפה הראשונה שיש לכל אחד שמגיע לשמור עיניך היא לעבור איזה קסם שישפיע עלינו לתמיד, וכך נוכל להמשיך הלאה בחיים ולשים את כל הסיפור הזה של הנפילות מאחרינו. גם אם אנחנו קצת יותר מציאותיים ומבינים שאין באמת קסם כזה, אנחנו עדיין מחפשים תהליך (עדיף שיהיה קצר ככל האפשר) שנעבור אותו ובסופו נקבל את השחרור המיוחל.

כמעט שש שנים אחרים שהגעתי לתכנית, למה אני בעצם ממשיך ללכת לקבוצות באופן קבוע? השאלה הזאת היא בעצם אותה שאלה (רק במילים אחרות) ששואלים רוב החברים כאשר הם מגיעים לתכנית: עד מתי אצטרך ללכת לקבוצות? כשבעצם מה שמסתתר בתוך השאלה זה ההנחה שקבוצה זה מעין "עונש" על המצב שלי, ולכן כעת אני צריך לשלם את חובי לחברה בכך שאשתתף במספר מסויים של קבוצות.

מצחיק, אבל צעד תשע היה זה שבגללו נרתעתי מלהיכנס לתכנית 12 הצעדים. קראתי את רשימת הצעדים ולמרות שכמובן היו לי השגות על חלק מהם, אבל הייתי מוכן לנסות להתמודד איתם, ולעומת זאת כאשר קראתי את הצעד התשיעי אמרתי - עד כאן, את זה לא. כי הצעד התשיעי אומר "כיפרנו במישרין בפני כל מי שפגענו בו", וכמובן אין סיכוי בעולם שאני יעשה את זה.

באותו ערב ש"התבשרתי" כי אני מכור למין, קיבלתי מספר הצעות כיצד לנסות לטפל בעצמי, וכל אחת מהן היתה נראית לא קלה ולא פשוטה. הכי הפריע לי כשהפסיכולוג אמר לי שבכל מקרה אהיה חייב גם להתחיל פעולות רוחניות, דבר שלא דיבר אליי בשום אופן והיה נראה לי די הזוי. אני מוכן לעשות פעולות דתיות, אבל לא רוחניות. כל הענין הזה של להתבודד ולדבר עם ה' ולחיות בשלווה, התקשר אצלי לכל מיני מעופפים למיניהם שהתייחסתי אליהם בזלזול. אני לעומתם - כך חשבתי - אדם מעשי שמנהל את החיים שלו, ולא מתאים לי הסיפור הזה.

"הקנאה והתאווה מוציאין את האדם מן העולם", משהו לא היה ברור לי במשנה הזאת תמיד. איך זה קשור? מילא "הקנאה והכבוד" - הם תכונות שהולכות ביחד, אבל מה הקשר כאן לתאווה? איך קשור תאווה וקנאה, זה לא היה ברור לי. אני מכיר אנשים שאוהבים כבוד ואין להם תאווה ואנשים קנאיים שאין להם תאווה, וכן הפוך. לא יודע, משהו היה מוזר.