כשאני עובר על כל הדיונים כאן בפורום, נראה לי שאפשר לאחד את כולם ולתמצת את כולם לשאלה אחת ויחידה, והיא בעצם מילה אחת בלבד: "סיימת?".

הנה תמצית של כמה מהשאלות שנידונות כאן בהרחבה: האם אני מכור, כמה צריך להשקיע בהחלמה, איזו שיטה מתאימה לי, מה עם הבחירה החופשית, למה לא מספיק התורה?, ובעצם כל השאלות האלו מצביעות בעצם על מצב שבו עוד לא הגעתי לקרקעית ועדיין לא רע לי מספיק כדי לקחת את החיים שלי ברצינות. מכיון שזה המצב, אני שואל הרבה שאלות טובות מאוד, ומשתתף בדיונים ערים וחשובים בנושאים הבוערים, אבל דבר אחד אני לא עושה: אני לא מחלים. לצערי, עוד לא ראיתי אף אחד שהחלים מהדיונים האלו. כן, ראיתי הרבה חברים שהדיונים האלו דחפו אותם להחלמה, אבל לא בגלל שהם השתכנעו בצדקת הדרך, אלא בגלל שבמהלך הדיונים או בסופם, הם חוו נפילה או התרסקות כואבת, ואז הם חזרו והיו מוכנים סוף סוף להתחיל לעשות.

שלא תבינו לא נכון, אני לא טוען שצריך לסגור את הפורום ולפתוח עמדת הרשמה להחלמה. אני מכיר בנחיצות הגדולה של הפורום, אבל יחד עם זה נראה לי שכדאי שנבין שהפורום עצמו, עם כל המעלות הגדולות שלו, הוא לא ההחלמה שאותה אנחנו מחפשים. הוא יכול להיות קרש קפיצה להחלמה, וגם יכול לעזור הרבה כאשר אנחנו בתהליך, אבל לא יותר מכך. את העבודה אנחנו צריכים לעשות לבד, והעובדה שיש עוד אנשים חולים כמוני, לא באמת עושה אותי בריא, אלא פשוט נותנת לי אולי דחיפה קטנה להפסיק להתבייש וללכת לרופא.

כאשר חבר מגיע ומתחבט ללא הפסקה בשאלה "האם אני מכור", זה אומר דבר מאוד פשוט: הוא עדיין לא סבל מספיק. כאשר חבר מגיע ושואל הרבה שאלות חשובות לגבי שיטה כזאת או אחרת, זה אומר דבר אחד: הוא עדיין לא הגיע לקרקעית. כי כאשר אני באמת בתחתית, לא מעניין אותי שום דבר ואני באמת מוכן לעשות הכל כדי לצאת החוצה. כאשר אדם טובע, הוא לא שואל מדוע הקרש שבו הוא נאחז צף ולא שואל האם הוא באמת טובע או שבעצם הוא בכלל יכול להסתדר לבד עם עוד קצת כח רצון. הוא גם לא שואל איפה מייצרים את המסוק שהגיע לחלץ אותו, והוא אפילו לא מרים טלפון לרב לבדוק האם יש להם היתר לחלל שבת. הוא טובע והוא רוצה לחיות. זה הכל.

נכון, אחרי שהוא כבר בידיים טובות מותר לו לשאול שאלות ולנסות להבין מה קרה לו ואיך הוא ניצל, זה יכול להיות כי מעניין אותו או כי הוא לא רוצה להגיע לאותו מצב שוב, אבל זה לא נוגע להצלה שלו. לצורך ההצלה, אף אחד לא פותח בדיונים מרתוניים, אלא מחזיק בגלגל ההצלה בכל הכוח ומנסה להישאר בחיים.

ברור לי שיש מי שיקרא את זה ויגיד שאני מטיף להשתתפות בקבוצות של 12 הצעדים, ואין לי תלונות עבורו כי באמת אשמח על כל אחד שיעשה את ההחלטה ויתחיל לצעוד, אבל באותה מידה אפשר לקחת את הדברים האלו ולהשתמש בהם עבור כל דרך אחרת של החלמה, כל זמן שמישהו עושה פעולה אקטיבית ולא מסתפק בדיונים תיאורטיים. הידע לא היה אף פעם כח עבורנו ואנו זקוקים לעשיה. אז לא משנה מה הדרך, כיון שהמטרה של כולנה היא זהה. העיקר שנעלה על הדרך ונתחיל ללכת (או לצעוד).